מסכת ערלה, פרק ב, משנה יא

משנה יא: שְׂאֹר שֶׁל חֻלִּין וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה, לֹא בָּזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָּזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ, נִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַחַר הָאַחֲרוֹן אֲנִי בָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין שֶׁנָּפַל אִסּוּר בַּתְּחִלָּה, בֵּין בַּסּוֹף, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ:

משנה יא: שְׂאֹר שֶׁל חֻלִּין, וּשאור שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה של חולין, לֹא בָּזֶה לבדו יש שיעור כְדֵי לְחַמֵּץ את העיסה, וְלֹא בָּזֶה לבדו יש שיעור כְדֵי לְחַמֵּץ, ונִצְטָרְפוּ שניהם וְחִמְּצוּ את העיסה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַחַר הָאַחֲרוֹן אֲנִי בָא – דין העיסה נקבע לפי השאור האחרון שנפל לתוכה, כיון שהוא זה שגרם לחימוץ, ולכן אם נפל בסוף השאור של התרומה, העיסה נאסרת, ואם נפל לבסוף השאור של חולין, העיסה מותרת, ובתנאי שלאחר שנפל השאור של ההיתר סילק האדם מהעיסה את השאור של האיסור, ואף שהשאור של האיסור סייע מעט להחמצה קודם שסילקו מהעיסה, מכל מקום כיון שכבר התבטל טעמו אינו אוסר את העיסה (אך אם נשארו שני השאורים בעיסה, סובר רבי אליעזר שהכל אסור).

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין שֶׁנָּפַל אִסּוּר בַּתְּחִלָּה, בֵּין שנפל איסור בַּסּוֹף, ואף שנשארו שני השאורים והחמיצו יחד את העיסה, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ – באיסור לבדו, כְדֵי לְחַמֵּץ, כיון שסוברים חכמים שדבר שנגרם על ידי שני דברים יחד, האחד אסור והאחד מותר ('זה וזה גורם'), מותר.