מסכת מגילה, פרק ג, שיעור 20

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּנֵי הָעִיר האחת שֶׁהָלְכוּ לְעִיר אַחֶרֶת, וּפָסְקוּ לָהֶם צְדָקָה – קצבו להם סכום מסוים שעליהם ליתן לצדקה, נוֹתְנִין את אותו סכום לגבאי של העיר האחרת, כדי שלא יחשדו בהם שהם נמנעים מלתת צדקה, וּכְשֶׁהֵן בָּאִין בחזרה לעירם, נוטלים את הצדקה מהגבאים ומְבִיאִין אוֹתָהּ עִמָּהֶם, וּמְפַרְנְסִין בָּהֶן עֲנִיִּי עִירָם, והיינו כיון שהם מרובים, אין הם נגררים אחרי אנשי העיר שהלכו אליה, אלא יש להם חשיבות של ציבור בפני עצמם, ולכן כשיוצאים מהעיר נוטלים עמהם את כספי הצדקה שלהם (ט"ז).

מסייעת לכך הגמרא מברייתא, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, בְּנֵי הָעִיר שֶׁהָלְכוּ לְעִיר אַחֶרֶת, וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶם צְדָקָה, נוֹתְנִין אותה לגבאי אותה העיר, וּכְשֶׁהֵן בָּאִין לעירם מְבִיאִין אוֹתָהּ עִמָּהֶם, וּמְפַרְנְסִין בָּהּ עֲנִיֵּי עִירָם. וְיָחִיד שֶׁהָלַךְ לְעִיר אַחֶרֶת, וּפָסְקוּ עָלָיו צְדָקָה, תִּנָּתֵן לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר שהוא מתארח בה, ואינו רשאי ליטול את הצדקה ולהביאה לעירו, כיון שלאדם יחיד אין חשיבות בפני עצמו, אלא נגרר הוא אחר העיר שהוא שוהה בה.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב הוּנָא גָּזַר תַּעֲנִיתָא מחמת צרה שאירעה באותו מקום, עַל לְגַבֵּיהּ – בא למקומו רַב הוּנָא בַּר חֲנִילַאי וְכָל בְּנֵי מָתְיָא – וכל בני עירו של רב הונא בר חנילאי, רָמוּ עֲלַיְהוּ צְדָקָה – הטילו עליהם בני העיר של רב הונא סכום מסוים לצדקה, יְהָבוּ – ונתנו את הכסף לרב הונא. כִּי בָּעוּ לְמֵיזַל – כאשר רצו ללכת בחזרה לעירם, אָמְרֵי לֵיהּ – אמרו בני עירו של רב הונא בר חנילאי לרב הונא, לֵיתְבִינְהוּ נִיהֲלָן מַר לֵיזִיל לְפַרְנֵס בּוֹ עֲנִיֵּי דְּמָאתָן – יתן לנו אדוני את מעות הצדקה שלנו, כדי שנפרנס בהם את עניי עירנו. אָמַר לְהוּ רב הונא, תַּנִינָא – שנינו בברייתא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמר דין זה, שאם היו רבים בעיר אחרת יכולים הם ליטול את כספי הצדקה לעירם, באופן שֶׁאֵין שָׁם חָבֵר עִיר – אין שם חכם המתעסק בצרכי ציבור, אֲבָל יֵשׁ שָׁם חָבֵר עִיר, תִּנָּתֵן לְחָבֵר עִיר, ואף כאן יש לכם להשאיר את כספי הצדקה בידי, שאני עוסק בצרכי הציבור, וְכָל שֶׁכֵּן – וטעם נוסף וגדול יותר יש להשאיר את הממון בידי, דְּעַנִיֵי דִּידִי וְדִידְכוּ עִלָּאִי סְמוּכוּ – שהרי גם העניים שבעירי וגם העניים שבעירכם סומכים עלי.

משנה

משנתנו ממשיכה בדיני מכירת דברים שבקדושה: אֵין מוֹכְרִין מִשֶׁל רַבִּים לַיָּחִיד – תשמישי קדושה השייכים לציבור, אין למוכרם ליחיד, מִפְּנֵי שֶׁבכך מּוֹרִידִין אוֹתָם מִקְּדֻשָּׁתָם, שעד עתה השתמשו בו רבים, ומעתה ישתמש בו יחיד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי מאיר, אִם כֵּן, שאף לפי מספר המשתמשים בחפץ קדושתו גדולה יותר, אַף לֹא יהיו רשאים למכור תשמיש קדושה מֵעִיר גְּדוֹלָה, שמשתמשים בדבר בני אדם רבים, לְעִיר קְטַנָּה, שהם מועטים יותר.

משנתנו מבארת שאף במקרים שהותר למכור בית כנסת, יש להזהר בכבודו: אֵין מוֹכְרִין בֵּית הַכְּנֶסֶת, אף באופן שמותר למוכרו, אֶלָּא עַל תְּנַאי – שֶּׁיַתְּנוּ מוכרי בית הכנסת עם הקונה שאֵימָתַי שֶׁיִּרְצוּ – בכל זמן שירצו, יַחֲזִירוּהוּ – יתנו את דמיו לקונה, והוא יחזיר להם את בית הכנסת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מוֹכְרִין אוֹתוֹ אפילו מִמְכַּר עוֹלָם, ללא תנאי, חוּץ מֵאַרְבָּעָה דְּבָרִים – אסור למוכרו על דעת שישתמש בו הקונה לאחד מארבעה דברים אלו, לַמֶּרְחָץ, וְלַבֻּרְסְקִי – מקום עיבוד עורות, שיש בו ריח רע מאד, וּלְבֵית הַטְּבִילָה, וּלְבֵית הַמַּיִם – לבית הכסא, שהם שימושים בזויים, ואין זה מכבוד בית הכנסת שיעשו במקומו דברים אלו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מוֹכְרִין אוֹתוֹ לְשֵׁם חָצֵר, בלי לפרט מה יעשו בו, וְהַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה יַעֲשֶׂה, ואפילו אחד מארבעה דברים אלו.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁחָרַב, חייבים לנהוג בו כבוד, ולכן אֵין מַסְפִּידִין בְּתוֹכוֹ הספד של יחיד (אך הספד של תלמיד חכם, שרבים מתאספים שם, מותר), וְאֵין מַפְשִׁילִין (-פותלים ומכינים) לְתוֹכוֹ חֲבָלִים (וכן כל מלאכה אחרת אסורה שם, אלא שמלאכת הכנת חבלים צריכה מקום רחב, ולכן הביאוה כדוגמא למלאכה האסורה בבית כנסת שחרב), וְאֵין פּוֹרְסִין לְתוֹכוֹ מְצוּדוֹת, כדי לצוד עופות שדרכם לקנן במקומות חרבים, וְאֵין שׁוֹטְחִין עַל גַּגּוֹ פֵּרוֹת לייבוש, וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ קַפַּנְדַּרְיָא – מעבר לקיצור הדרך. ומנין לומדים זאת, ממה שֶׁנֶּאֱמַר בפרשת התוכחה (ויקרא כו לא) 'וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם', ומכך שלא כתבה התורה 'ואת מקדשיכם אשומם', אלא כתבה תחילה לשון שממה ואחר כך לשון קדושה, 'והשימותי את מקדשיכם', לומדים שבִּקְדֻשָּׁתָן הם עומדים אַף כְּשֶׁהֵן שׁוֹמֵמִין. ואותו בית כנסת שחרב, אם עָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים, לֹא יִתְלוֹשׁ אותם להאכיל לבהמתו או כדי לייפות את המקום, אלא ישאירם כך, מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ – כדי לגרום צער לרואים זאת, ואולי מתוך כך יתעוררו לבנותו מחדש.