שיעור 138, מסכת יבמות, פרק חמשה עשר

הגמרא מביאה נידון בדיני ממונות הדומה לסוגייתנו:
ַהה ּוא גַּ בְ רָ א ְ ּד ַא ְפִקיד ׁש ּו ְמ ְׁש ֵמי גַּ בּ ֵ י ַח ְבֵרי ּה – מעשה
באדם שהפקיד שומשומים אצל חבירו, ולאחר זמן
ָא ַמר ֵלי ּה המפקיד לשומר, הַ ב לִ י ׁש ּו ְמ ְׁש ָמ ֵאי – החזר לי
את השומשומים שהפקדתי בידך. ָא ַמר ֵלי ּה השומר,
ָא ַמר ֵלי ּה המפקיד, ְׁשַק ְל ִּתיְנה ּו – כבר נטלת אותם מידי.
וְ הָ א כֵ ן וְ כֵ ן הָ וְ יָ אן – והרי השומשומים שהפקדתי בידך
היו בכמות מסוימת זו, ּו ְב ָח ִבי ָתא רַ מְ יָ אן – והרי כמות
מסוימת זו מונחת כעת בחבית שברשותך, והם שלי.
ָא ַמר ֵלי ּה השומר,
ְ
ְׁשַק ְל ִּתיְנ – את השומשומים ּד ה ּו ִ יָדך
שלך לקחת כבר, וְ הַ נֵּי אַ חֲרִ ינֵי ִניְנה ּו – והשומשומים
הללו שאתה אומר שמונחים בחבית שברשותי,
אחרים הם, השייכים לי, ואינם שלך. סָ בַ ר רַ ב ִח ְסָּדא
לְ מֵ ימַ ר – היה רב חסדא סבור בתחילה לומר ד ַהְינ ּו –
זהו דין הדומה לברייתא שהובאה לעיל עם המעשה
בשְׁ נֵי ַּת ְל ִמיֵדי חֲכָ מִ ים שהעידו עליהם נשים שטבעו,
ומחמת שהעלו אותם מיד מהמים התירו את
נשותיהם להנשא, ומוכח שם ְ ּדלֹא אַ מְ רִ ינָ ן ַאז ּול הַ נֵּי
ְל ָע ְל ָמא – שאין אומרים שאותם שהיו בספינה הלכו
למקום אחר, וְ הַ נֵּי אַ חֲרִ ינֵי ִניְנה ּו – ואותם שעלו מתים
מהמים הם בני אדם אחרים, אלא מניחים שהם
אותם בני אדם שנפלו למים, ואף כאן יש לנו להניח
שהשומשומים שביד השומר הם אותם שהפקידו
בידו, ואינם אחרים.
דוחה הגמרא דימוי זה: ָא ַמר ֵלי ּה רַ בּ ָ ה לרב חסדא, מִ י
ָּד ִמי – וכי ניתן לדמות את הנידונים זה לזה, והרי הָ תָ ם
– שם, לגבי אותם שני תלמידי חכמים, קָ אָ מְ רֵ י סִ ימָ נִ ין
– הכירו הנשים את אותם תלמידי חכמים על פי
סימנים שהיו בהם, ולכן הסתבר שהם אותם שנפלו
לים, והתירו את נשותיהם, אבל הָ כָ א – כאן, ׁש ּו ְמ ְׁש ֵמי
מַ אי סִ ימָ נִ ין אִ ית ְּבה ּו – וכי אילו סימנים יכולים להיות
בשומשומים, שעל פיהם נאמר שהם אותם שהפקיד
בידו. והוסיף רבה ואמר, ּוְדָק ָא ַמר ֵלי ּה כּ ֵ ן וְ כֵ ן הַ וְ יָ אן –
ומה שאמר לו שהם בכמות מסוימת, אין זה נחשב
כסימן, גם אם יתברר שהדבר נכון, ֵאימ ּור אִ יתְ רְ מוֹ יֵי
אִ יתְ רְ מֵ י ֵלי ּה – כיון שאנו אומרים שיתכן שהזדמן
במקרה שיהיה לשומר בביתו אותה כמות של
שומשומים כמו שהפקיד הלה בידו, ואין זו ראיה
שהשומשומים שייכים למפקיד.
מבררת הגמרא, מַ אי הֲוֵ י ֲע ָל ּה – מה היא מסקנת הדין
לגבי אותו פקדון של שומשומים. רַ ב יֵימַ ר אָ מַ ר, לֹא
חַ יְ ישִׁ ינָ ן שׁ ֶׁ מּ ָ א ִּפי ָּנן – אין חוששים שמא כבר נטל בעל
הפקדון את שלו, ואלו הם שומשומים אחרים של
השומר, וכיון שאמר המפקיד את סימני מידתם, הרי
הוא נוטלם. ורָ בִ ינָ א אָ מַ ר, חַ יְ ישִׁ ינָ ן – יש לחשוש שמא
כבר קיבל המפקיד את שלו, ושומשומים אלו שייכים
לשומר. פוסקת הגמרא את ההלכה: וְ הִ לְ כְ תָ א, חַ יְ ישִׁ ינָ ן
– ההלכה היא שיש לחשוש לכך, ואין המפקיד יכול
להוציא את השומשומים מיד השומר.
מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: יִ צְ חָ ק רֵ ישׁ ָּגל ּוָתא,
בּ ַ ר ֲא ָח ֵתי ּה – בן אחותו ְ ּדַרב בּ ֵ יבָ י, קָ אָ זֵיל מִ קּ וֹ רְ טְ בָ א
ְל ַא ְס ַּפ ְמָיא – היה הולך מהעיר קורטובא לארץ ספרד,
וְ שׁ ָ כִ יב – ומת בדרכו, ָׁש ְלח ּו ִמ ָּתם – ושלחו מאותו
מקום שמת בו, 'יִ צְ חָ ק, רֵ ישׁ ָּגל ּוָתא, בּ ַ ר ֲא ָח ֵתי ּה ְ ּדַרב
בּ ֵ יבָ י, הֲוָ ה קָ אָ זֵיל מִ קּ וֹ רְ טְ בָ א ְל ַא ְס ַּפ ְמָיא, וְ שׁ ָ כִ יב'. מִ י
חַ יְ ישִׁ ינָ ן לִ תְ רֵ י יִ צְ חָ ק אוֹ לֹא – האם חוששים אנו שיש
אדם נוסף ששמו יצחק והוא ריש גלותא במקום
רחוק שאינו מוכר לנו, ַא ַּבֵּיי אָ מַ ר, חַ יְ ישִׁ ינָ ן – יש
לחשוש לכך, ואין מתירים את אשתו להנשא על סמך
כתב זה. רָ בָ א אָ מַ ר, לֹא חַ יְ ישִׁ ינָ ן – אין חוששים לכך,
וניתן להתיר את אשתו להנשא על סמך כתב זה.
ְוַקְּיי ָמא ָלן כְּ רָ בָ א – וההלכה היא כרבא, שאין חוששים
לכך.
הגמרא מביאה מעשה נוסף בענין דומה, שגם בו
נחלקו אביי ורבא, אלא שהחליפו שיטותיהם: ַהה ּוא
גִּ טּ ָ א ְ ּד ִאי ְׁש ְּת ַכח ְּבס ּוָרא – מעשה בגט אשה שנמצא
בעיר סורא, ּו ְכ ִתיב ֵּבי ּה הֲכִ י – וכך היה כתוב באותו
גט, ְּבס ּוָרא מָ תָ א – בעיר סורא ]שם נכתב הגט[, אֲ נָ א
ָעָנן בּ ַ ר ִחָּייא ְנ ַהְרְ ּד ָעא – אני ענן בן חייא מהעיר
ִאיְנ ְּת ֵתי ּה – מגרש את ְוָתֵריך יָ ת ְּפלֹוִני ָתא ְ נהרדעא, ָּפ ַטר
פלונית אשתי. ּו ָבד ּוק רַ בּ ָ נָ ן – ובדקו חכמים ִמ ּס ּוָרא ְוַעד
ְנ ַהְר וְ לָא הֲוָ ה – ולא היה בכל אותם מקומות ָעָנן ּד ְ ָעא,
בּ ַ ר ִחָּייא אַ חֲרִ ינָ א ]-אחר[, לְ בַ ר ֵמָעָנן בּ ַ ר ִחָּייא – מלבד
אדם אחד ששמו ענן בן חייא שהיה מֵ העיר חַ גְ רָ א,
ַּדֲהָוה ִּב ְנ ַהְרְ ּד ָעא – שגר באותו זמן בעיר נהרדעא, וַ אֲ תוֹ
סָ הֲדֵ י אָ מְ רֵ י – ובאו עדים ואמרו, כִּ י ִא ְכ ִּתיב הַ אי גִּ טּ ָ א –
באותו יום שנכתב גט זה בסורא, אותו ָעָנן בּ ַ ר ִחָּייא
מֵ חַ גְ רָ א, גַּ בּ ָ ן הֲוָ ה ִּב ְנ ַהְרְ ּד ָעא – היה איתנו בעיר נהרדעא,
שהיא רחוקה מאד מהעיר סורא, ואם כן לא יתכן
שהוא זה שכתב את הגט.
אָ מַ ר ַא ַּבֵּיי, ֲא ִפי ּל ּו לְ דִ ידִ י ְ ּד ָחֵיי ְׁשָנא – גם לשיטתי, שאני
חושש לשני יצחק ריש גלותא, הָ כָ א לָא חָ יֵישְׁ נָ א – כאן
איני חושש לשני ענן בן חייא, והטעם לכך, דהָ א
קָ אַ מְ רֵ י סָ הֲדֵ י – שהרי העידו עדים ְ ּד ַהה ּוא יוֹ מָ א כִּ י
ִאי ְכ ַּתב הַ אי גִּ טּ ָ א – שבאותו יום שנכתב הגט בסורא,
ָעָנן בּ ַ ר ִחָּייא מֵ חַ גְ רָ א גַּ בּ ָ ן הֲוָ ה ִּב ְנ ַהְרְ ּד ָעא – היה ענן בן
חייא מחגרא בעיר נהרדעא, ואם כן מַ אי קָ א ָּבֵעי
ְּבס ּוָרא – כיצד יתכן שכתב גט בסורא, הרחוקה
מנהרדעא מרחק רב, שאי אפשר לעוברו ביום אחד.
מביאה הגמרא את דעת החולק, אָ מַ ר רָ בָ א, ֲא ִפי ּל ּו
לְ דִ ידִ י – אפילו לשיטתי, ְ ּדלֹא חָ יֵישְׁ נָ א – שאיני חושש
לשני יצחק ריש גלותא, הָ כָ א חָ יֵישְׁ נָ א – כאן אני חושש
לכך, כיון שידוע לנו שיש אדם נוסף ששמו ענן בן
חייא, ואף שהעדים מעידים שהיה באותו יום
בנהרדעא, ִ ּד ְל ָמא בְּ גַ מְ לָא ַּפְר ָחא אָ זַל – שמא הלך
במהירות על גבי גמל מהיר הנראה כפורח באויר, אִ י
נַ מִּ י – וכן יתכן שהגיע לסורא בִּ קְ פִ יצָ ה – בקפיצת הדרך
על ידי הזכרת השם, אִ י נַ מִּ י – וכן יתכן שמִ ילּ ֵי מָ סַ ר –
שלח שליח שיכתוב עבורו גט, ואותו שליח היה
בסורא באותו היום וכתב עבורו את הגט, ואף שהוא
עצמו היה בנהרדעא כתבו בגט את שם העיר סורא
שבה נכתב הגט בפועל. ומביא רבא סיוע לדבריו,
שאם שלח המגרש שליח כותבים את שם העיר שבה
נכתב הגט ולא את שם העיר שבה נמצא המשלח,
כִּ דְ אָ מַ ר ְלה ּו רַ ב ְל ָס ְפֵרי ּה – כפי שהיה רב אומר לסופרים
שלו, וְ כֵ ן אָ מַ ר ְלה ּו רַ ב ה ּוָנא ְל ָס ְפֵרי ּה – וכן היה רב הונא
אומר לסופרים שלו, כִּ י ִאי ִתיְנכ ּו בְּ שִׁ ילִ י – כאשר אתם
נמצאים בעיר ששמה 'שילי', ְּכתֹוב ּו בְּ שִׁ ילִ י – כתבו
בגט שהוא נכתב ב'שילי', וְ אַ ף ַעל גַּ ב ִ ּד ְמ ִסיִרי ְלכ ּו מִ ילּ ֵי
בְּ הִ ינִ י – על אף שמינוי השליחות על ידי הבעל המגרש
היה בעיר ששמה 'היני'. וְ כן להיפך, כִ י ִאי ִתיְנכ ּו בְּ הִ ינִ י,
ְּכתֹוב ּו בְּ הִ ינִ י – כאשר אתם כותבים את הגט ב'היני',
כתבו בגט את שם העיר היני, וְ אַ ף ַעל גַּ ב ִ ּד ְמ ִסיִרי ְלכ ּו
מִ ילּ ֵי בְּ שִׁ ילִ י – על אף שמסירת השליחות על ידי הבעל
היתה בשילי. פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו:
וְ הִ לְ כְ תָ א כְּ רָ בָ א, שבמקום שידוע לנו שיש שני אנשים
בעלי אותו השם, גם אם ידוע לנו שאחד מהם לא
היה בעיר באותו יום שנכתב בו הגט, חוששים אנו
שמא שלח שליח לכותבו, ולכן אין סומכים על גט זה
להתיר את אשתו של אחד מהם.