מסכת מועד קטן, פרק א, שיעור 10

גמרא

שנינו במשנה, 'אין מכבשין את הריחיים לכתחלה'. מבררת הגמרא, מַאי 'מְכַבְּשִׁין', ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, מְנַקֵּר רֵיחַיָּא – שמכה על הריחיים בפטיש (כדרך שהעוף מנקר) כדי שיהיו מחוספסות ולא חלקות, ועל ידי זה החיטים נטחנות היטב, ועל זה אמרה המשנה שאין עושים כן 'לכתחילה', כלומר בריחיים חדשות. רַבִּי חִיָּיא בַּר יְחִיאֵל אָמַר, בַּת עֵינָא – עשיית נקב באבן הריחיים, העליונה או התחתונה, שדרך שם נכנסת התבואה, ואסור לעשות כן בריחיים חדשות. דָּרַשׁ רַב חָמָא, נוֹקְרִין את הרֵיחַיִם בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, כיון שהוא סובר כרבי חייא, המפרש שהאיסור הוא בעשיית נקב, או שכוונתו שמותר לנקר ריחיים ישנות, כיון שהאיסור במשנתנו הוא רק בריחיים חדשות (ריטב"א).

הגמרא מביאה דינים נוספים בענין מלאכה בחול המועד: וּמִשּׁוּם רַבֵּנוּ אָמְרוּ, סוּס שֶׁהאדם רוֹכֵב עָלָיו, וַחֲמוֹר שֶׁרוֹכֵב עָלָיו, מוּתָּר לִיטּוֹל צִפָּרְנָיו בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אם הוא צריך לרכב עליו לצורך חול המועד, כיון שאי אפשר לרכב על סוס או חמור שלא נטלו את צפרניו. אֲבָל חַמְרָא דְּרֵיחַיָּא – אך חמור המושך את הריחיים לטחון תבואה, לֹא – אסור ליטול את צפרניו, כיון שטחינה מועטה לצורך המועד יכול הוא לטחון גם ללא נטילת צפרניו. רַב יְהוּדָה, שָׁרָא לְמִשְׁקַל טוּפְרֵי דַּחֲמָרֵי דְּרֵיחַיָּא בְּחוֹלָא דְּמוֹעֲדָא – התיר ליטול בחול המועד את צפרניו של חמור המסובב את הריחיים, וּלְאוּקוּמֵי רֵיחַיָּא – וכן התיר להעמיד את הריחיים, וּלְמִבְנֵי אַמַּת רֵיחַיָּא – ולבנות את מקום הנחת הריחיים בקרקע, וּלְמִבְנֵי אוּרְיָא – ולבנות אורווה לסוס, כיון שיש נזק לסוס אם אינו שוכב יפה, והרי זה דבר האבד. רַב, שָׁרָא לְסָרוֹקֵי סוּסְיָא – התיר לקרצף את גוף הסוס במגרפה של ברזל, בחול המועד, וּלְמִבְנֵי קַרְפִּיטָא – ולבנות ספסל של עץ לשבת עליו, וּלְמִבְנֵי אִצְטַבָּא – ולבנות מבנה של אבנים לשבת עליו, ובתנאי שיהא זה מעשה הדיוט, ונעשה לצורך המועד.

רָבָא, שָׁרָא לְמִשְׁקַל דָּמָא לְחַמְרָא – התיר להקיז דם לחמור בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד לשם רפואה. אָמַר לֵיה אַבַּיֵּי, תַּנָּא דִמְסַיֵּיעַ לָךְ – שנינו ברייתא המסייעת לדבריך, וכך שנינו בה, מַקִּיזִין דָּם לִבְהֵמָה, וְאֵין מוֹנְעִין רְפוּאָה מִבְּהֵמָה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד.

שנינו בתּוֹסֶפְתָּא, שׁוֹתִין – מותר לשתות מיני רפואות, כגון מֵי זְבָלִין וּמֵי דְּקָלִין וְכוֹס הָעִיקָּרִין בַּמּוֹעֵד, ומבארת התוספתא מדוע היה מקום לאסור זאת, שֶׁבָּרִאשׁוֹנָה (-בתחילה) הָיוּ אוֹמְרִים, אֵין שׁוֹתִין מֵי זְבָלִין וּמֵי דְקָלִין וְכוֹס עִיקָּרִין בַּמּוֹעֵד, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד ששׁוֹתִין מֵי זְבָלִין וּמֵי דְקָלִין וְכוֹס עִיקָּרִין בַּמּוֹעֵד, ולא רק רפואת האדם מותרת בחול המועד, אלא גם רפואת הבהמה, וְלכן מַקִּיזִין דָּם לִבְהֵמָה לְחַיָּה וּלְעוֹפוֹת, וְאֵין מוֹנְעִין רְפוּאָה מִבְּהֵמָה בַּמּוֹעֵד.

רָבָא, שָׁרָא לְכַסְכּוּסֵי קִירְמֵי – התיר לרכך את הבגדים בחול המועד לאחר כיבוסן, כיון שעל ידי זה היריעות נראות דקות וחשובות יותר. ומבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא, כיון שמַעֲשֶׂה הֶדְיוֹט הוּא. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַמִּי, אָמַר רַב חִסְדָּא, קִיטּוּרֵי בִּירָא – קשרי השרוולים, שהיו עושים בהם קמטים לנוי, אֲסִיר – אסור לעשות זאת בחול המועד. מַאי טַעֲמָא, כיון שמַעֲשֵה אוּמָּן הוּא.