מסכת עדיות, פרק ב, משנה ה1

משנה ה: שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא אָמַר בָּהֶם לֹא אִסּוּר וְהֶתֵּר, וּפֵרְשָׁן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן מַתְיָא. הַמֵּפִיס מֻרְסָא בַּשַּׁבָּת, אִם לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה, חַיָּב, וְאִם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה לֵחָה, פָּטוּר. וְעַל הַצָּד נָחָשׁ בַּשַּׁבָּת, אְִם מִתְעַסֵּק שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ, פָּטוּר. וְאִם לִרְפוּאָה, חַיָּב.

משנה ה: שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמְרוּ התלמידים לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא אָמַר בָּהֶם לֹא אִסּוּר וְלא הֶתֵּר, כיון שיש בהם צדדים להקל וצדדים להחמיר, וּפֵרְשָׁן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן מַתְיָא, מתי חייב ומתי פטור. הַמֵּפִיס מֻרְסָא – המבקע פצע שיש בו מוגלה בַּשַּׁבָּת, אִם כוונתו בכך לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה – פתח שישאר בקביעות, חַיָּב, כיון שזו תולדת 'בונה', כי גם בבעלי חיים שייך בנין, שנאמר (בראשית ב כב) "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה", וְאִם היתה כוונתו רק לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה לֵחָה עכשיו, פָּטוּר, ואף מותר לעשות כן לכתחילה, כיון שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, והגם שבדרך כלל אסרו חכמים לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה בשבת, במקום שיש צער לאדם מחמת המכה, לא גזרו. וְעַל הַצָּד נָחָשׁ בַּשַּׁבָּת, אְִם מִתְעַסֵּק בצידתו רק כדי שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ, פָּטוּר, ואף מותר הדבר לכתחילה, שהרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובמקום כזה שצד נחש כדי שלא יזיק, לא גזרו חכמים. וְאִם צד אותו כדי להשתמש בארס שלו לִרְפוּאָה, הרי זה חַיָּב.