מסכת יבמות, פרק ח, משנה ג

משנה ג: עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, אֲסוּרִים, וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם, אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶם מֻתָּרוֹת מִיָּד. מִצְרִי וַאֲדוֹמִי אֵינָם אֲסוּרִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה דוֹרוֹת, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאָסַר אֶת הַזְּכָרִים אִסּוּר עוֹלָם, הִתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. מָקוֹם שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַזְּכָרִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה דוֹרוֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. אָמְרוּ לוֹ, אִם הֲלָכָה נְקַבֵּל, וְאִם לַדִּין, יֵשׁ תְּשׁוּבָה. אָמַר לָהֶם, לֹא כִי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר. מַמְזֵרִין וּנְתִינִין, אֲסוּרִין, וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם, אֶחָד זְכָרִים, וְאֶחָד נְקֵבוֹת:

משנה ג: משנתנו מבררת את דינם של גרים הפסולים בקהל מחמת האומה ממנה באו: נאמר בתורה (דברים כג ד-ט) 'לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם, עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ' וגו'. 'לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ, בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה". עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, אֲסוּרִים לבא בקהל ולישא בת ישראל, וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם, וכמפורש בכתוב שאיסורם הוא 'עד עולם'. אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶם – עמונית ומואבית שהתגיירו, מֻתָּרוֹת להנשא לבן ישראל מִיָּד. מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי, אֵינָם אֲסוּרִים אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד, וכך אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כיצד ניתן לומר כן, והלא קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאָסַר אֶת הַזְּכָרִים אִסּוּר עוֹלָם, והיינו בעמון ומואב, הִתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד, אם כן במָקוֹם שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַזְּכָרִים אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, והיינו מצרי ואדומי, אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אִם הֲלָכָה היא בידך שקיבלת מרבותיך להתיר את הנקבות, נְקַבֵּל, וְאִם לַדִין – אך אם דבריך הם רק מכח הקל וחומר, הרי יֵשׁ תְּשׁוּבָה לדבר, שהרי לגבי איסור ערוה אסרה התורה רק שני דורות, והיינו בתו ובת בתו, ולא אסרה את בת בת בתו, ומכל מקום לא חילקה בין זכרים לנקבות, שהרי גם בת בנו אסורה, והוא הדין במצרי ואדומי, שנאסרו עד שלשה דורות, בין זכרים ובין נקבות. אָמַר לָהֶם רבי שמעון, לֹא כִּי – גם לקושייתכם על הקל וחומר יש לי תשובה, אך אפילו לשיטתכם, שאין זה קל וחומר, מכל מקום אינני סומך רק על הקל וחומר, אלא הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר, שכך קיבלתי מרבותי, שגם במצרי ואדומי נאסרו רק הזכרים, ואילו הנקבות מותרות מיד. מַמְזֵרִים, וּנְתִינִין – הגבעונים שהטעו את יהושע בן נון שבאו מארץ רחוקה וקיבלם כגרים, ואחרי שהתגלה שיקרם נתנם להיות חוטבי עצים ושואבי מים, אֲסוּרִין לבא בקהל אִסּוּר עוֹלָם, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת, ולגבי ממזרים הרי נאמר בפירוש בפסוק (דברים כג א) 'לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל ה", והנתינים, אף על פי שהתגיירו, הרי הם עדיין בכלל האיסור שנאמר על שבע האומות שבארץ כנען (דברים ז ג) 'וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ'.