שיעור 17, ספר דניאל, פרק ב, כט-ל

כט אַ֣נְתְּ מַלְכָּ֗א רַעְיוֹנָךְ֙ עַל־מִשְׁכְּבָ֣ךְ סְלִ֔קוּ מָ֛ה דִּ֥י לֶֽהֱוֵ֖א אַֽחֲרֵ֣י דְנָ֑ה וְגָלֵ֧א רָֽזַיָּ֛א הֽוֹדְעָ֖ךְ מָה־דִ֥י לֶֽהֱוֵֽא׃ ל וַֽאֲנָ֗ה לָ֤א בְחָכְמָה֙ דִּֽי־אִיתַ֥י בִּי֙ מִן־כָּל־חַיַּיָּ֔א רָזָ֥א דְנָ֖ה גֱּלִ֣י לִ֑י לָהֵ֗ן עַל־דִּבְרַת֙ דִּ֤י פִשְׁרָא֙ לְמַלְכָּ֣א יְהֽוֹדְע֔וּן וְרַעְיוֹנֵ֥י לִבְבָ֖ךְ תִּנְדַּֽע׃

֍           ֍            ֍

(כט) הקדים דניאל וביאר לו מדוע הראהו ה' את החלום הזה, אַנְתְּ מַלְכָּא – אתה, המלך, רַעְיוֹנָךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ – בהיותך על משכבך חשבת ברעיונותיך מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה – מה עתיד להיות אחרי זאת, כלומר, אחרי מלכותך, כיון שהכנת עצמך לענין זה, וְגָלֵא רָזַיָּא – ומגלה הרזים, שזהו ה', הוֹדְעָךְ מָה דִי לֶהֱוֵא – הודיעך מה עתיד להיות אחריך, עד אחרית הימים.

(ל) וַאֲנָה – ואני, דניאל, לָא בְחָכְמָה דִּי אִיתַי בִּי מִן כָּל חַיַּיָּא רָזָא דְנָה גֱּלִי לִי – לא מחמת שיש בי חכמה יותר מכל חכמיך גילו לי מהשמים סוד זה, לָהֵן – אלא, עַל דִּבְרַת דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדְעוּן – כיון שרצו מהשמים להודיע למלך את פשר ופתרון החלום, וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךְ תִּנְדַּע – וכדי שתדע את הרעיון שראה לבך, ובשביל גילוי סוד זה אין צורך להודיעו לכל החכמים, אלא די להודיעו לאדם אחד, ומשמים בחרו בי להודיע את הדבר למלך מחמת שהתפללתי על הדבר, ואין מקום לקצוף על שאר החכמים שלא ידעו להשיב דבר זה למלך.