מסכת גיטין, פרק א, שיעור 3

להבנת הסוגיא שלפנינו יש להקדים את המבואר במשנה להלן, שכשם שהמביא גט אשה ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, כך תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, עֶבֶד כנעני, שֶׁהֵבִיא גִּיטּוֹ – גט שחרור שכתב לו רבו, וְכָתוּב בּוֹ 'עַצְמְךָ וּנְכָסַי קְנוּיִין לְךָ', ואין לו עדים המעידים על אמיתות חתימות העדים, אלא הוא עצמו מעיד ואומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', עַצְמוֹ קָנָה – נאמן הוא להכשיר את השטר לגבי עצמו, ויוצא הוא לחירות, אך נְכָסִים לֹא קָנָה – אינו נאמן להכשיר את השטר לגבי החלק הממוני שכתוב בו, והיינו נתינת כל נכסי האדון לעבד. ומבארת הגמרא את טעם החילוק בין הדברים, עַצְמוֹ קָנָה, מִידֵי דַּהֲוָה אַגֵּט אִשָּׁה – כיון שדינו דומה לדין גט אשה, דִּתְנַן במשנה להלן (פרק שני) הָאִשָּׁה עַצְמָהּ מְבִיאָה גִּיטָּהּ וְכוּ' ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אבל את הנְכָסִים לֹא קָנָה, דְצָרִיךְ לְקַיּוֹמֵיהּ כִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת דְעָלְמָא – כיון שצריך הוא לקיים את חתימות העדים שבשטר כפי שמקיימים את חתימות העדים בכל שטרות ממון, על ידי עדות של שני עדים המכירים את חתימותיהם, ואין עדותו של העבד עצמו מועילה לענין זה.

מביאה הגמרא ספק בנידון זה: אִיבַּעְיָא לְהוֹ – הסתפקו בני הישיבה, אם כתב האדון לעבדו לשון 'כָּל נְכָסַי קְנוּיִין לְךָ', מַהוּ – מה דינו. ומבאר הרי"ף, כְּגוֹן שֶׁלֹּא הָיָה כָּתוּב בּוֹ עַצְמְךָ וּנְכָסַי קְנוּיִין לְךָ, אֶלָּא כָּךְ כָּתוּב, [כָּל] נְכָסַי קְנוּיִין לְךָ, מַהוּ, כלומר, כיון שכלל האדון באותה לשון את העבד עצמו ואת נכסיו, האם ניתן לחלק ביניהם או לא.

מביאה בזה הגמרא מחלוקת אמוראים, אָמַר אַבַּיֵּי, מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא קָנָה את הנְכָסִים, שהרי אינו נאמן לקיים את החתימות לגבי הנכסים, לֹא קָנָה אפילו את עַצְמוֹ, מאחר ואינו נאמן כלל לגבי לשון זו שבשטר, וְלֹא פַּלְגִינַן דִּיבּוּרָא – ואין מחלקים את דבריו, להאמינו לגבי עצמו ולא לגבי הנכסים. וְרָבָא אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין באופן שכתב לו האדון 'עצמך ונכסי', ובין באופן שכתב לו 'כל נכסי', עַצְמוֹ קָנָה, נְכָסִים לֹא קָנָה, וּבאופן שכתב לו 'כל נכסי', פַּלְגִינַן דִּיבּוּרָא – מחלקים אנו את דיבורו, ומאמינים לו לגבי עצמו, שיצא לחירות, ואין מאמינים לו לגבי הנכסים.

אָמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתָּנָה לְרָבָא, כְּמַאן – כדעת מי אתה סובר, שאמרת שמחלקים את דבריו ומאמינים לו רק לגבי שחרורו, ולא לגבי מתנת הנכסים, האם סובר אתה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר במשנה סברא זו של פַּלְגִינַן דִּיבּוּרָא, דִּתְנַן – שכך שנינו במשנה (פאה פ"ג מ"ט), הַכּוֹתֵב את כל נְכָסָיו במתנה לְעַבְדּוֹ, יָצָא העבד בֶּן חוֹרִין, כיון שאף העבד עצמו בכלל 'נכסיו' של האדון, אבל אם שִׁיֵּיר האדון קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, ולא פירש איזו קרקע הוא משאיר לעצמו, לֹא יָצָא העבד בֶּן חוֹרִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְעוֹלָם הוּא בֶּן חוֹרִין, ואפילו אם השאיר האדון לעצמו קרקע שאינה מסוימת, עַד שֶׁיֹּאמַר האדון כָּל נְכָסַי נְתוּנִין לִפְלוֹנִי עַבְדִּי, חוּץ מֵאֶחָד מֵרִיבּוֹא שֶׁבָּהֶם, ומבאר הרי"ף את המחלוקת שבמשנה זו, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר, כֵּיוָן דְּשִׁיֵּיר האדון קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא סְתָם, ולא פירש איזו קרקע, לָא יָכֵיל עַבְדָּא לְבָרוֹרֵיהּ לְהַהוּא כָּל שֶׁהוּא דְּלִיקְנֵי אִיהוּ שְׁאָר נִכְסֵי – אין העבד יכול לברר ולהחליט מה היא אותה קרקע 'כל שהיא' שהשאיר האדון לעצמו, כדי שעל ידי זה יקנה את שאר הנכסים, הִילְכָּךְ – וכיון שאינו יכול לברר זאת, לָא קָנֵי בַּנְּכָסִים וְלָא מִידִי – אינו קונה בנכסים כלום, וְכֵיוָן דְּלָא קָנֵי בַּנְּכָסִים כְּלוּם, עַצְמוֹ נַמִּי לָא קָנֵי – אינו קונה גם את עצמו, ואף על פי שהוא עצמו אינו בכלל הקרקעות, מכל מקום כיון שהתבטלה המתנה לגבי הקרקעות, התבטלה גם לגבי עצמו, דְּלָא פַּלְגִינַן דִּיבּוּרָא – אין מחלקים את דבריו של האדון, לומר שיחולו לגבי העבד עצמו, הגם שאינם חלים לגבי הקרקעות. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר, אַף עַל גַּב דְּלָא יָכִיל לְבָרוֹרֵי לְהַהוּא מִידִי – אף שאין העבד יכול לברר מה היא אותה 'קרקע כל שהיא' ששייר האדון לעצמו,  וּמחמת כן לֹא קָנָה כלל את הנְכָסִים, מכל מקום קָנָה את עַצְמוֹ להיות בן חורין, וּפַּלְגִינַן דִּיבּוּרָא – ומחלקים אנו את דבריו, שיתקיימו לגבי העבד עצמו, הגם שאי אפשר לקיימם לגבי הנכסים, ולכאורה נראה שדברי רבא הם כשיטת רבי שמעון, ומסיים רב אדא בר מתנה את קושייתו על רבא, וְהָאֲמַר רַב יוֹסֵף בַּר מַנְיוּמֵי, אָמַר רַב נַחְמָן, אַף עַל פִּי שֶׁקִּילֵּס [-שיבח] רַבִּי יוֹסֵי אֶת דברי רַבִּי שִׁמְעוֹן, ומבארת הגמרא היכן קילסו, דְּתַנְיָא בברייתא, כְּשֶׁנֶּאֶמְרוּ דְּבָרִים אלו של רבי שמעון לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, קָרָא עָלָיו את הַמִּקְרָא הַזֶּה (משלי כד כו) 'שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים', כלומר ראוי לנשקו על הדברים הישרים שאמר, מכל מקום אין הלכה כמותו, אלא הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, האומר שלא יצא העבד לחירות בשטר זה שהקנה לו את כל נכסיו ושייר קרקע כל שהוא, ולכאורה היינו כיון שסובר רבי מאיר שלא פלגינן דיבורא, והיינו שלא כדברי רבא, הסובר להלכה טעם זה של פלגינן דיבורא.

אָמַר לֵיהּ – השיב רבא לרב אדא בר אהבה, הַהִיא מַתְנִיתִין – משנה זו, של אדון המקנה את כל נכסיו ומשייר לעצמו קרקע כל שהיא, אין הטעם בה משום דלא פלגינן דיבורא, כפי שסברת, אלא מִשּׁוּם דְּלָאו כְּרוּת גִּיטָּא הוּא דְּמַתְנִינַן לָהּ – אנו מפרשים את הטעם בה משום שאין גט שחרור זה כורת לגמרי את העבד מאדוניו, אלא הגט עצמו עדיין מחבר ביניהם, ומבאר הרי"ף את הטעם, דְּכֵיוָן דְּשִׁיֵּיר לֵיהּ האדון לעצמו קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, וְכָתַב הָכִי בְּגִיטָּא – וכתב כך בגט השחרור עצמו, הֲוָה לֵיהּ לְרַבֵּיהּ זְכוּתָא בְּגַוֵּיהּ דְּגִיטָּא – נמצא שיש לאדון זכות בגט השחרור בעצמו, שבגט זה מוכח שיש לו קרקע מסוימת, וְגט שחרור כְגוֹן זֶה אֵינוֹ גֵּט כְּרִיתוּת, דְּבַעִינָן דְּלֶהֱוֵי גִּיטָּא דְּחֵירוּתָא כּוּלֵיהּ לְעַבְדָּא – כיון שיש צורך שיהא גט השחרור כולו לזכותו של העבד, ולא שיהא בו חלק שהוא לטובת האדון, וְלֵיכָּא – ואין הדבר מתקיים כאן, מאחר וכתובה בו זכותו של האדון, וּמִשּׁוּם הָכֵין לֵית הִלְכְתָא – ומחמת כן אין הלכה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּקָאָמַר במשנה זו לְעוֹלָם הוּא בֶּן חוֹרִין, אֲבָל במקום אחר, שאין בו חסרון זה, דִּיבּוּרָא פַּלְגִינַן, וכדברי רבא.

והביא רבא סיוע לשיטתו מדברי רב נחמן בעצמו [שפסק שאין הלכה כרבי שמעון], דְּהָא אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מַנְיוּמֵי, אָמַר רַב נַחְמָן, שְׁכִיב מְרַע – חולה הנוטה למות, שהדין הוא שאם נתן את כל נכסיו במתנה, והבריא, מתבטלת מתנתו [כיון שנתינת כל הנכסים מוכיחה שהתייאש החולה לגמרי מחייו, ורק מחמת כן נתן את המתנה, ומאחר ולא התקיימה מחשבתו אלא הבריא, התבטלה המתנה], שֶׁכָּתַב את כָּל נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ, וְעָמַד – והבריא מחוליו, חוֹזֵר בַּנְּכָסִים, שמתבטלת מתנת הנכסים, וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּעֶבֶד, אלא נשאר העבד בן חורין, והטעם לכך, חוֹזֵר בַּנְּכָסִים כיון שמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע הוּא, ושכיב מרע שנתן את כל נכסיו והבריא, בטלה מתנתו, וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּעֶבֶד, שֶׁהֲרֵי יָצָא עָלָיו שֵׁם בֶּן חוֹרִין. אַלְמָא – ומוכח מדברי רב נחמן אלו, דפַּלְגִינַן דִּיבּוּרָא, שהרי באותן מילים עצמן נתן את כל נכסיו לעבדו, וגם שחררו, ואנו אומרים שהתקיימו דבריו לגבי העבד ולא התקיימו לגבי הנכסים. וְסַלְקָא שְׁמַעְתָּא בְּהָכֵין – וסיימה הגמרא סוגיא זו בדברים אלו, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שמחלקים אנו את דבריו, ואף אם לא הועילה המתנה לגבי הנכסים, מועילה היא לגבי שחרורו של העבד עצמו.