מסכת גיטין, פרק א, שיעור 6

גמרא

שנינו במשנה, כל השטרות העולין בערכאות של עובדי כוכבים, אף על פי שחותמיהם עובדי כוכבים, כשרים'. תמהה הגמרא, קָא פָּסֵיק וְתָנֵי – נקטה המשנה בלשון פסוקה, ללא חילוק, שכל שטרות ממון שנעשו בערכאות של גויים כשרים, לָא שְׁנָא מֶכֶר וְלָא שְׁנָא מַתָּנָה – ואין חילוק אם זהו שטר מכר, או שזהו שטר מתנה, וקשה על כך, בִּשְׁלָמָא – מובן דין זה לגבי שטר מֶכֶר, מִכִּי יָהֵיב זוּזֵי קַמַּיְיהוּ הוּא דְּקָנָה – כיון שמשעה שנתן הקונה את המעות למוכר בפניהם, חלה המכירה, וּשְׁטָר, לִרְאָיָה בְּעַלְמָא הוּא – אינו נצרך אלא בתורת ראיה, אם לאחר זמן יכחיש המוכר את המכירה ויטען שהקרקע שלו, יוכל הקונה להשתמש בשטר זה כדי להוכיח שקנה את הקרקע, וּבתורת ראיה אין חסרון בשטר זה שנעשה בערכאות של גויים, כיון דאִי לָאו דְּיָהִיב זוּזֵי קַמַּיְיהוּ – אם לא שאכן נתן את מעות המקח לפני ערכאותיהם, לָא הֲווֹ מָרְעִי נַפְשַׁיְיהוּ וְכָתְבִי לֵיהּ שְׁטָרָא – לא היו עושים לעצמם שם רע, בכך שיחתמו על שטר שאינו נכון, ולכן אף שגויים פסולים לעדות, ניתן לסמוך על חתימותיהם כראיה לכך שאכן היתה המכירה. אֶלָּא לגבי שטר מַתָּנָה, קשה, בְּמַאי קָנֵי לָהּ – באיזה קנין קנה המקבל את הקרקע שניתנה לו, בְּהַאי שְׁטָרָא – והרי בשטר זה עצמו הוא רוצה לקנותה, שהרי לא נתן ממון תמורתה, והַאי שְׁטָרָא – והרי שטר זה, חַסְפָּא בְּעָלְמָא הוּא – כחרס הוא נחשב לגבי יצירת קנין, שהרי כדי ליצור קנין של שטר יש צורך בשטר כשר שחתומים בו עדים כשרים, ומאחר וגויים פסולים לעדות, הרי השטר פסול לקנין.

מתרצת הגמרא, אָמַר שְׁמוּאֵל, דִּינָא דְּמַלְכוּתָא דִּינָא – דין המלכות, דין הוא, לגבי דיני ממונות, וכיון שלפי חוקי המלכות שטר זה מועיל לקנות בו את המתנה, הרי הוא קונה, הגם שחתמו עליו עדים גויים.

תירוץ נוסף, וְאִי בָּעִית אֵימָא – ואם תרצה אתרץ לך את המשנה באופן אחר, תְּנִי – יש לשנות במשנה, כאילו נאמר 'חוּץ מִכְּגִיטֵּי נָשִׁים', כלומר, כל שטר הדומה לגט אשה בכך שהשטר אינו מיועד לראיה בלבד, אלא השטר עצמו יוצר מציאות מסוימת, וכמו שטר מתנה על קרקע, שהשטר עצמו קונה את הקרקע למקבל המתנה, והרי זה דומה לגט אשה היוצר גירושין בעצם מסירתו לאשה, כל השטרות הללו פסולים הם כאשר נעשו בערכאות של גויים, מאחר ואין עדותם כשרה, ואין חתימתם יוצרת שטר כשר. (פֵּרוּשׁ כָּל דָּבָר שֶׁאֵין קוֹנִין אוֹתוֹ בְּדִינֵינוּ וְקוֹנִין אוֹתוֹ בְּדִינֵיהֶם אֵין אָנוּ מְקַבְּלִין אוֹתָן וְלֹא מַגְבִּין בָּהֶן וְאַף עַל גַּב דְּעָלוּ בְּעֶרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶן)

הגמרא ממשיכה לדון בכשרותם של עדים גויים החתומים על השטר: רָבִינָא, סָבַר לְאַכְשׁוֹרֵי בְּכִינּוּפְיָא דַּאֲרַמָּאֵי – היה סבור להכשיר שטר ממון שנעשה באסיפת גויים, שאינם ערכאות. אָמַר לֵיהּ רַפְרָם לרבינא, הרי דוקא 'עֶרְכָּאוֹת' תְּנָן – שנינו במשנה שעדותם מועילה, כיון שהם מחזיקים עצמם כנאמנים, ולא יקלקלו את נאמנותם להעיד שקר, אבל סתם גויים אינם נאמנים. ומוסיפה הגמרא, שגם בערכאות של גויים אין הכל נאמנים, וְדַוְקָא עֶרְכָּאוֹת דְּלָא מְקַבְּלֵי שׁוֹחֲדָא – שמוחזקים וידועים שאינם מקבלים שוחד, וכיון שהם מחזיקים עצמם בשם טוב שאינם משקרים, ניתן לסמוך על חתימותיהם ולהכשיר את השטרות היוצאים מתחת ידם, אבל אם הם מקבלים שוחד, הגם שלא ידוע שבשטר זה הם קיבלו שוחד, מכל מקום אין להם נאמנות, ואין שטרותיהם כשרים.

אָמַר רָבָא, הַאי שְׁטָרָא פַּרְסָאָה – שטר הלואה הנעשה בפני ערכאות של פרסיים, דְּמַסְרֵיהּ נִיהֲלֵיהּ בְּאַפֵּי סָהֲדֵי יִשְׂרָאֵל – ונמסר השטר מיד הלוה ליד המלוה בפני עדים ישראלים כשרים, מַגְבִּינַן בֵּיהּ מִבְּנֵי חָרִי – גובים על ידו מנכסים 'בני חורין', כלומר, נכסים הנמצאים ביד המלוה עצמו, אך לא מנכסים 'משועבדים', והיינו נכסים שמכר המלוה לאחר ההלואה, ונמצאים עתה ביד הלקוחות [והתועלת בשטר זה היא שאין הלוה יכול לטעון שהחוב פרוע]. ומוסיפה הגמרא, וְהוּא – ובתנאי דְּיָדְעֵי לְמִקְרְיֵיהּ – שיודעים העדים הישראלים שנמסר השטר בפניהם לקרוא את השטר הכתוב בלשון פרסית, שאם לא כן אינם יכולים להעיד על שטר שאינם יודעים מה כתוב בו.

מקשה הגמרא, כיצד ניתן להכשיר שטר זה, וְהָא בָּעֵינַן – והרי יש צורך שיהא השטר כתוב בכְּתָב שֶׁאֵין יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּיף, וְלֵיכָּא – ודבר זה אינו מתקיים כאן, שהרי רק בית דין של ישראל מקפיד שיהיו השטרות עשויים כך, מתרצת הגמרא, מה שהכשיר רבא שטרות אלו, היינו בְּדַעֲפִיצָן – כשהקלף של השטר מתוקן על ידי עפצים, שבאופן זה אם ימחקו את הכתוב בשטר כדי לזייפו, יהיה הדבר ניכר.

ממשיכה הגמרא ומקשה, וְהָא בָּעִינַן – והרי יש צורך שיתקיים בשטר דין זה, שצָרִיךְ שֶׁיַּחֲזוֹר הסופר מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל שְׁטָר בְּשִׁיטָה [-בשורה] אַחֲרוֹנָה של השטר [כדי שלא יוכל המלוה להוסיף דברים ברווח שבין סיום השטר לבין חתימות העדים, ועל ידי שחוזר וכותב שם את אותם עיקרי דברים הכתובים בשטר, ממלא את הרווח בכתיבה זו ואי אפשר להוסיף שם דברים], וְלֵיכָּא – ודבר זה אינו מתקיים בשטר של פרסיים. מתרצת הגמרא, בְּדִמְהַדַּר – מה שהכשיר רבא את השטר היינו באופן זה שאכן חזרו על עניינו של שטר בשורה האחרונה.

תמהה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך, שנכתב השטר לפי כל פרטי ההלכות, ואף נמסר בפני שני עדים ישראלים כשרים, הרי הוא שטר כשר לגמרי, מִמְשַׁעְבְּדֵי נַמִּי – מדוע אין גובים שטר זה גם מנכסים משועבדים, כמו כל שטר שיש בו עדים, שגובה המלוה את החוב גם מנכסים משועבדים שביד הלקוחות של הלוה. מתרצת הגמרא, לֵית לֵיהּ קָלָא – אין קול לשטר כזה, כיון שנעשה בערכאות של גויים, וכל שטר שאין לו קול ופרסום אין גובים בו מלקוחות, מחשש שאין האנשים יודעים על כך, ולא יזהרו מלקנות את קרקעותיו של הלוה, ויפסידו בכך שיבוא המלוה ויגבה מהם. ורק שטר חוב שנעשה כולו בישראל, שיש לו קול ופרסום, אם קנו לקוחות את קרקעותיו של הלוה, הרי שהם הפסידו בכך לעצמם, ואם אין נכסים ללוה יכול המלוה לגבות מהם את החוב.