מסכת גיטין, פרק א, שיעור 10

הגמרא מביאה מעשה בענין זה קנין 'מעמד שלשתן', באופן שהתברר שהיתה טעות בקנין: הַנְהוּ גִּינָאֵי – מעשה בקבוצת אנשים בעלי גינות, המוכרים יחד את הירקות הגדלים בגינתיהם, דְּעָבוּד חוּשְׁבָּנָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי – שעשו חשבון יחד, ביניהם, כמה כסף מגיע לכל אחד מהם, פָּשׁ חֲמִשָּׁה אִיסְתְּרֵי גַּבֵּי חַד מִינַּיְיהוּ – ונשארו אצל אחד מהם חמש מטבעות 'איסתרא', שהיה צריך לתת להם, אָמְרֵי לֵיהּ – אמרו לו שאר האנשים, יַהֲבִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ לְמָארֵי אַרְעָא – תן את המטבעות הללו לבעל הקרקע, בְּטַסְקָא – עבור המס שהוא צריך להעלות למלך על הקרקע, בְּאַפֵּיהּ מָארֵיהּ אַרְעָא – ואמרו כן בפני בעל הקרקע עצמו, והיינו 'מעמד שלשתן', שהיו שם בעלי הממון, השומר שבידו הממון, ובעל הקרקע הזוכה בממון, וְקָנוּ מִינֵּיהּ – ואף עשו קנין על כך. לְסוֹף – לאחר זמן, עֲבַד חוּשְׁבָּנָא בֵּין דִּילֵיהּ לְנַפְשֵׁיהּ – עשה אותו אדם חשבון נוסף בינו לבין עצמו על חיובי הממון שביניהם, לָא פָּשׁ גַּבֵּיהּ וְלָא מִידִי – וגילה שלא נשאר אצלו כלל ממון השייך לשאר בעלי הגינות, והחשבון הקודם שעשו, לפיו היה חייב להם חמש איסתרא, היה בטעות. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – בא אותו אדם לפני רב נחמן לשאול אותו כיצד עליו לנהוג. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, מַאי אַעֲבִיד לָךְ – מה אוכל לעשות לך, כדי לעזור לך, חֲדָא – טעם אחד שאיני יכול לפטור אותך, כיון דְּאָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, האומר לחבירו, מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי, ואמר כן בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, קָנָה אותו פלוני, ואף כאן זכה בעל הקרקע באותם חמש איסתרא שהודית שיש בידך. וְעוֹד טעם, אף אם לא היה כאן 'מעמד שלשתן', הָא קָנוּ מִינָךְ – הרי עשו עמך קנין על הדבר.

אָמַר לֵיהּ רָבָא לרב נחמן, אַטּוּ הַאי מִי קָאֲמַר דְּלָא יָהִיבְנָא – וכי אותו אדם אומר שאינו רוצה לתת את הממון שהוא חייב בו, הרי אינו טוען כן, אלא לֵיכָּא גַּבַּאי קָאֲמַר – אומר הוא שאינו חייב כלל ממון לאותם אנשים, וממילא גם ה'מעמד שלשתן' וגם הקנין היו בטעות. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, אִם כֵּן, שטענתו היא שהחשבון היה מוטעה, נמצא שקִנְיָן בְּטָעוּת הוּא, וְכָל קִנְיָן שנעשה בְּטָעוּת, חוֹזֵר, ואף כאן יכול הוא לחזור בו ואינו צריך לתת את הממון לבעל הקרקע.

מבאר הרי"ף את האופן שבו נאמר דין זה: הָא מִילְּתָא – מעשה זה שהביאה הגמרא, פֵּרְשׁוּ בָּהּ רַבְּוָאתָא – פירשו אותו רבותינו, דְּלָא עַבְדִינָן בַּהּ עוּבְדָּא – שאין עושים מעשה בנידון כזה, לפוטרו מלשלם לאחר שעשו קנין על הדבר, אֶלָּא הֵיכָא דְּאִיכָּא סָהֲדֵי דְּקַמֵּיהוֹן עֲבַדוּ [חוּשְׁבָּנָא – אלא באופן שיש עדים על כך שלפניהם נעשה החשבון, וְהָכֵין הֲוָה] חוּשְׁבָּנָא – ויודעים שכך היה החשבון, וְאִישְׁתְּכַח דְּטָעוּתָא הוּא – ונמצא עתה שהוא חשבון מוטעה. אִי נָמֵי – וכן באופן דְּקָא מוֹדֵי לֵיהּ [חַבְרֵיהּ] – שחבריו של אותו אדם, שלהם התחייב ממון, מודים לו דְּהָכֵין הוּא חוּשְׁבָּנָא – שכך הוא החשבון האמיתי, כפי שעשה עתה, והיתה טעות בחשבונם הראשון, וּבְהָכֵין מִיתּוֹקְמָא הַאי עוּבְדָּא – ובאופן זה יש להעמיד את המעשה המובא בגמרא. אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא סָהֲדֵי דְּמַסְהֲדִי דְּהָכֵין הוּא חוּשְׁבָּנָא – אבל באופן שאין עדים המעידים שכך היה החשבון, אֶלָּא אִיהוּ דְּקָא טָעֵין הָכֵי – אלא רק אותו אדם הוא שטוען כן, וְחַבְרֵיהּ לָא קָא מוֹדֵי לֵיהּ – וחבריו אינם מודים לטענתו, לָא מְהַנְיָא הַאי טַעֲנָתָא מִידִי – אין טענתו מועילה לו כלל. וּמֵימְרָא דְּמִסְתַּבֵּר הוּא – ודבר מסתבר הוא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכֵי – שהרי אם לא תאמר כך, כָּל שְׁטָרֵי דְעָלְמָא נָמֵי נֵימָא דִּבְטָעוּתָא הָוְיָא מִילְּתָא – הרי על כל שטר בעולם שיוצא על האדם לחייבו ממון, יאמר שהיתה טעות בחשבון, וְנִפָּטֵר מלשלם את הכתוב בו, אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ – ודאי מוכח, דְּהַאי מֵימְרָא דְּאָמְרֵי רַבְּוָאתָא – שדין זה שאמרו רבותינו, שיש צורך בעדים על הטעות או בהודאת בעלי דינו, מֵימְרָא מְעַלְּיָא וּתְרִיצָא הוּא – דין נכון ומיושב הוא.