מסכת גיטין, פרק א, שיעור 11

אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, האומר לשלוחו, הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי, שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ מנה, אָמַר רַב, חַיָּב הלוה המשלח בְּאַחֲרָיוּתוֹ של אותו מנה, שאם אבד המנה בדרך, ואפילו באונס, חייב לשלם לו מנה אחר, וּמאידך, אִם בָּא לַחֲזוֹר בו, ולומר לשליח שיחזיר לו את המנה ולא יתננו למלוה, אֵינוֹ חוֹזֵר, אלא בעל כרחו יתן השליח את המנה למלוה. וּשְׁמוּאֵל נחלק על דין זה ואָמַר, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, הרי זו ראיה שלא זכה המלוה במנה זה [שאילו היה זוכה במנה, היה הלוה נפטר מחיובו], לכן אִם בָּא הלוה לַחֲזוֹר בו, חוֹזֵר, וצריך השליח להחזיר לו את המנה.

מסייעת הגמרא לדברי רב, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב – שנינו בברייתא כשיטתו של רב, וכך שנינו בה, האומר לשלוחו הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ, או שאמר לו תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ, או שאמר הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדִי, או תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדִי, בכל האופנים הללו חַיָּב המשלח בְּאַחֲרָיוּתוֹ, בין אם היה זה מנה של הלואה, ובין אם היה זה מנה של פקדון, ואינו נפטר עד שיגיע המנה ליד המלוה או המפקיד, וְאִם בָּא לַחֲזוֹר בו ולומר לשליח שיחזיר לו את הממון, אֵינוֹ חוֹזֵר, והיינו כדברי רב, שהלוה אינו יכול לחזור בו משליחת דמי ההלואה, הגם שעדיין לא זכה המלוה במעות, והם עדיין באחריותו של הלוה [וכפי שביאר הרי"ף לעיל, שאף על פי שלא זכה המלוה במעות לגמרי, עד כדי שייצאו מאחריות הלוה, מכל מקום זכה בהם לגבי זה שאין הלוה יכול לחזור בו משליחתם אליו].

תמהה הגמרא, פִּקָּדוֹן – מדוע במעות של פקדון אין השומר יכול לחזור בו משליחתם ביד שליח אל המפקיד, לֵימָא לֵיהּ – והרי יכול הבעלים לומר לשומר אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר, כלומר, כיון שמצאנו לגבי דיני שומרים שאין השומר רשאי למסור את הפקדון לאחר, כיון שיטען לו הבעלים שאין רצונו שיהא הפקדון ביד אדם אחר, אם כן מוכח שאין זו זכות עבורו שיצא הפקדון מיד השומר, וגם אם עבר ומסרם ליד שליח, מדוע אינו יכול לחזור בו ולומר לשליח שיחזיר לו את הפקדון, כפי שמן הסתם רצונו של המפקיד.

מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי זֵירָא, ברייתא זו עוסקת בְּאופן שֶׁהֻחְזַק השומר כַּפְרָן, וזכות היא לבעלים שיצא הממון מרשותו ליד שליח אחר, ולכן אינו יכול לחזור בו ולומר לשליח שיתן לו את הממון, שבודאי אין רצונו של הבעלים שיהיה ממונו ביד אדם שהוחזק כפרן. מדייקת מכך הגמרא, אֲבָל אם לֹא הֻחְזַק השומר ככַּפְרָן, וּבָא לַחֲזוֹר בו ולומר לשומר שיתן לו את הפקדון, חוֹזֵר, כיון שמתחילה לא היתה לו רשות לתת את הפקדון ליד אדם אחר, ואף אם עבר ונתן, יכול הוא לדרוש ממנו להחזיר את הפקדון לידיו.

מבאר הרי"ף לפי זה, וְכִי קָאַמְרִינָן דְּהוֹלֵךְ כִּזְכֵה – ומה שאמרנו שלשון 'הולך' מנה לפלוני היא כאילו אמר 'זכה' מנה לפלוני, שאינו יכול לחזור בו, הַנֵּי מִילֵּי – היינו דוקא בְּמִלְוֶה – במעות של הלואה, אִי נָמֵי – וכן גם בְּפִקָּדוֹן כְּשֶׁהֻחְזַק [מִי שֶׁהָיָה אֶצְלוֹ] כַּפְרָן, שבאופנים אלו זכות היא למלוה או לבעל הפקדון שיצאו המעות מיד הלוה, או הפקדון מיד השומר שהוחזק כפרן, אֲבָל בְּמַתָּנָה, לשון 'הוֹלֵךְ' לָאו [-אינה מתפרשת] כִּ'זְכֵה', דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו דין זה (להלן לב:) דִּשְׁלִיחַ מַתָּנָה הרי הוא כִּשְׁלִיחַ הַגֵּט, כלומר, כְּשֵׁם שֶׁלגבי שְּׁלִיחַ הַגֵּט אם אמר הבעל 'הוֹלֵךְ גט זה לאשתי', לָאו – אין כוונתו מתפרשת כִּלשון 'זְכֵה גט זה לאשתי', אלא יכול הבעל לחזור בו עד שיגיע הגט ליד האשה, כָּךְ לגבי שְׁלִיחַ מַתָּנָה, הוֹלֵךְ לָאו כִּזְכֵה, וְאִי בָּעֵי לְמֶיהֱדַר מָצֵי הֲדַר בֵּיהּ – ואם רוצה הנותן לחזור בו ממתנתו, יכול הוא לחזור בו כל זמן שלא הגיעה המתנה ליד המקבל, והטעם לכך, כיון שאדם הנותן מתנה עושה זאת בקושי, ואין רצונו שיזכה המקבל מיד כשבאה המתנה ליד השליח, אלא רצונו שיוכל לחזור בו עד שתגיע המתנה ליד המקבל.

הגמרא עוסקת עתה בשולח מתנה לחבירו, ומת המקבל קודם שהגיעה אליו המתנה: האומר לשלוחו, הוֹלֵךְ מָנֶה במתנה לִפְלוֹנִי, וְהָלַךְ השליח, וּבִקְּשׁוֹ – חיפש את אותו אדם שנשלחה אליו המתנה, וְלֹא מְצָאוֹ, כיון שמת, יַחְזְרוּ לַמְּשַׁלֵּחַ – יחזיר השליח את המתנה למשלח. ואם כשבא להחזיר את המתנה למשלח מצא שמֵת גם המְשַׁלֵּחַ, הרי הדין תלוי, אִי בָּרִיא הֲוָה – אם נותן המתנה היה בריא בשעה ששלח את המתנה, חָזִינַן – אנו רואים ומבררים, אִם מֵת המְקַבֵּל בְּחַיֵּי הנוֹתֵן, כיון שלא זכה עדיין המקבל במתנה, יַחְזְרוּ המעות לְיוֹרְשֵׁי המְשַׁלֵּחַ, והטעם שלא זכה המקבל בזמן שהמעות ביד השליח, כיון דְּקַיְימָא לָן [-מקובל בידינו להלכה] דְּלשון 'הוֹלֵךְ' בְּאדם בָרִיא, לָאו כִּ'זְכֵה'. וְאִי מִית – ואם מת הנוֹתֵן בְּחַיֵּי המְקַבֵּל, כיון שהיה זמן שהמקבל עדיין חי והנותן כבר מת, יַחְזְרוּ מעות המתנה לְיוֹרְשֵׁי מִי שֶׁנִּשְׁתַּלְּחוּ לוֹ, והטעם לכך, דְּקָיְימָא לָן מִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת, אפילו אם ציוויו היה בזמן שהיה בריא, ונמצא שיש מצוה על יורשי המשלח לתת את המעות למקבל, שהוא עדיין חי, ומיד זכה השליח למקבל במתנה, וירשו אותו בניו. וְאִי שְׁכִיב מְרַע הֲוָה – ואם היה הנותן חולה הנוטה למות, חָזֵינַן – אנו רואים ומבררים, אִי אִיתֵיהּ לִמְקַבֵּל בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת – אם בשעה שנתן את מעות המתנה לשליח היה המקבל חי [ואפילו אם לאחר מכן מת המקבל קודם שמת הנותן (תוספות)], יַחְזְרוּ – יינתנו המעות לְיוֹרְשֵׁי מִי שֶׁנִּשְׁתַּלְּחוּ לוֹ, דְּקָיְימָא לָן, כל דִּבְרֵי שְׁכִיב מְרַע המצווה כיצד לנהוג בממונו, כִּכְתוּבִים וְכִמְסוּרִין דָּמוּ – כאילו נכתבו בשטר ונמסרו ליד המקבל, כלומר, כאילו נעשה בהם קנין ממש, וזכה המקבל מיד, אם אכן היה חי באותה שעה. וְאִי לֵיתֵיהּ לִמְקַבֵּל בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת – אך אם בשעה שציוה השכיב מרע לתת את המתנה לאותו אדם, כבר מת אותו אדם, יַחְזְרוּ מעות המתנה לְיוֹרְשֵׁי מְשַׁלֵּחַ, דְּקָיְימָא לָן דְאֵין קִנְיָן לַמֵּת, וכיון שלא קנה אינו מורישה לבניו, וְכֵן הֲלָכָה.

הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק הַמֵּבִיא קַמָּא