מסכת גיטין, פרק ב, שיעור 18

שנינו במשנה שכותב הבעל את הגט 'עַל קֶרֶן שֶׁל פָּרָה, וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הַפָּרָה וְכוּ' על היד של עבד ונותן לה את העבד'. מבררת הגמרא, בִּשְׁלָמָא – מובנים דברי המשנה לגבי יַד עֶבֶד, לָא אֶפְשָׁר לְמֵיקַץ יָדֵיהּ – אין האדון יכול לקצוץ את ידו של העבד ולתת אותו לאשה, הִילְכָּךְ יָהִיב לָהּ כּוּלֵיהּ – לכן אמרה המשנה שיתן לה את העבד כולו, אֶלָּא קֶרֶן שֶׁל פָּרָה, מדוע אמרה המשנה שיתן לה את כל הפרה, נִקְצְיֵיהּ – הרי יכול הוא לקצוץ את הקרן מהפרה, וְנִיתְּבֵיהּ נִיהֲלָהּ – ויתן את הקרן לבדה לאשה בתורת גט, ומדוע יש צורך לתת לה את הפרה כולה. מבארת הגמרא, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק לגבי גט אשה (דברים כד א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת, וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ', ויש לדייק מכך שכתבה התורה בסמיכות 'וְכָתַב' 'וְנָתַן', שניתן לכתוב את הגט רק על מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָר אֶלָּא כְּתִיבָה וּנְתִינָה, והיינו קלף רגיל שניתן לכתוב עליו את הגט וליתנו לאשה, יָצָא זֶה – למעט דבר כגון זה, והיינו קרן של פרה שעומד לקוצצו, שֶׁמְּחוּסַר כְּתִיבָה, קְצִיצָה, וּנְתִינָה. אמנם כשנותן לה את הפרה כולה אין בכך חסרון, שהרי מיד לאחר הכתיבה יכול לתת לה את הפרה ולגרשה.

שָׁלְחוּ מִתָּם – שלחו הלכה זו מ'שם', כלומר מארץ ישראל, כְּתָבוֹ – אם כתב הבעל את הגט עַל אִיסּוּרֵי הֲנָאָה, הרי הגט כָּשֵׁר [ואף שלגבי שופר ולולב וכדומה אי אפשר לצאת ידי חובה בדבר של איסורי הנאה, היינו כיון שיש להם שיעור מסוים, ואיסורי הנאה אין להם חשיבות, והרי זה כאילו אין להם שיעור, אבל לגבי גט אין צורך בשיעור מסוים, ולכן אף שהגט אסור בהנאה, יכול הבעל לגרש בו]. פוסק הרי"ף, וְכֵן הֲלָכָה.

משנה

אֵין כּוֹתְבִין את הגט בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כגון על עלה או על ענף המחובר לעץ, וכפי שהתבאר לעיל, שנאמר 'וכתב, ונתן', וכיון שבעוד הגט מחובר לקרקע אי אפשר ליתנו לאשה, הרי זה מחוסר 'קציצה' בין הכתיבה לנתינה, ופסול. אמנם, אם כְּתָבוֹ עַל הַמְּחֻבָּר לקרקע [ובגמרא יבואר איזה חלק מהגט ניתן לכתוב כשהוא מחובר], ועדיין לא חתמו בו העדים, תְּלָשׁוֹ, וְחָתְמוּ בו העדים, וּנְתָנוֹ לָהּ, הרי זה כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל באופן זה, עַד שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָתוֹ וַחֲתִימָתוֹ בְּתָלוּשׁ, ובגמרא יבואר טעם מחלוקתם. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר, אֵין כּוֹתְבִין את הגט, לֹא עַל נְיָר מָחוּק, כיון שניתן לחזור ולמחוק בו תנאים מסוימים שהיו כתובים בגט, ואין הדבר ניכר מחמת שהוא כבר מחוק [מה שאין כן בנייר רגיל, שאם מוחקים בו מילים מסוימות ניכרת המחיקה], וְלֹא עַל הַדִּיפְתְּרָא – קלף שמעובד בקמח אך ללא עפצים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּיף, לפי שאין המחיקות ניכרות בו, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

גמרא

שנינו במשנה, 'כְּתָבוֹ עַל הַמְחֻבָּר תלשו וחתמו ונתנו לה, כשר'. תמהה הגמרא, כיצד מכשירה המשנה שטר זה שנכתב כשהוא מחובר לקרקע, וְהָא אֲמַרְתְּ רֵישָׁא – והרי ברישא של משנתנו שנינו שאֵין כּוֹתְבִין כלל על המחובר לקרקע. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מה שהכשירה המשנה אופן שכתב את הגט כשהוא מחובר, וְהוּא – היינו בתנאי שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתֹּרֶף, כלומר, שהשאיר ולא כתב את הגילוי של הגט, והיינו המקומות שבהם כותבים את שמות האיש והאשה, הזמן והמקום, אלא כתב רק את טופס הגט הרגיל, שהוא הנוסח הנכתב בכל הגיטין, וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתֹּרֶף, ומבארת הגמרא מדוע באופן זה אין חסרון של מחוסר קציצה, וּמשנתנו המצריכה כתיבה בתלוש, כדעת רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר, עֵדֵי מְסִירָה כַּרְתֵי – העדים המעידים על מסירת הגט מהבעל לאשה הם המכשירים את הגט הכורת ביניהם, ולדבריו מה שאמרה התורה 'וכתב' היינו כתיבת הגט עצמו, וְהָכֵי קָאֲמַר – וכך מתבארת המשנה, אֵין כּוֹתְבִין אפילו את הטֹפֶס של נוסח הגט בִּמְחֻבָּר לקרקע, הגם שאין זה עיקר הגט, מכל מקום אסרו זאת חכמים, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִכְתֹּב גם את התֹּרֶף כשהוא מחובר, ובאופן זה סובר רבי אלעזר שהגט פסול לגמרי. אמנם אם כְּתָבוֹ לַטֹּפֶס כשהוא מחובר, וּתְּלָשׁוֹ, וְכָתְבוּ לַתֹּרֶף – סיימו את כתיבת עיקר הגט, והיינו שמות האיש והאשה, הזמן והמקום, וּנְתָנוֹ לָהּ, הרי זה כָּשֵׁר [אמנם לדעת רבי מאיר, שעדי החתימה הם הכורתים, הרי הוא מפרש שלשון 'וכתב' שאמרה כאן התורה אינה מתפרשת על כתיבת הגט, אלא על חתימות העדים, ולדבריו ניתן לכתוב את כל הגט כשהוא מחובר לקרקע, גם את תורף הגט, ולתולשו, ולהחתים עליו עדים ולגרש בו, ואין בכך חסרון].