מסכת גיטין, פרק ג, שיעור 24

אָמַר רַב פָּפָּא, הַאי אַשַּׁרְתָּא דְּדַיָּינֵי – אותו 'קיום שטרות' שחותמים עליו הדיינים, בו הם אומרים שהתברר להם שהחתימות שבשטר הן אכן חתימות עדים כשרים, דְּמִכְתַּב מִקָּמֵי דְּלֶיחְזוּ סָהֲדֵי חֲתִימוֹת יְדַיְיהוּ – שנכתב [אותו קיום] קודם שראו העדים את חתימות ידיהם שבשטר, וקודם שהעידו בבית דין על כשרותם, פְּסוּלָה – אותו קיום פסול, ואף שחתימות הדיינים נעשו לאחר שהעידו בפניהם, מכל מקום כיון שנוסח הקיום נכתב לפני שהעידו על כך בפניהם, השטר פסול, מִשּׁוּם דְּמִיתְחֲזֵי כְּשִׁיקְרָא – כיון שנראה הדבר כשקר, שכותבים שם שבאו לפניהם העדים והעידו על חתימותיהם, בזמן שעדיין כלל לא היה הדבר.

פוסקת הגמרא את ההלכה, וְלֵיתָא – אין הלכה כרב פפא בנידון זה, ויש ללמוד זאת מִדבריו דְּרַב נַחְמָן, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר, אֲפִילּוּ מְצָאוֹ הבעל לגט בְּאַשְׁפָּה, ואינו יודע כלל מי כתבו ולשם מה כתבוהו, חָתְמוֹ – החתים עליו עדים, וּנְתָנוֹ לָהּ, הרי זה גט כָּשֵׁר, כיון שסובר רבי מאיר שהעדים החותמים על הגט הם הנותנים לו שם גט, והם הצריכים לחתום לשמה, אבל הכתיבה של הגט אינה צריכה להיות לשמה, וַאֲפִילּוּ רַבָּנָן, לָא פְּלִיגֵי עֲלֵיהּ – לא נחלקו על דבריו דְּרַבִּי מֵאִיר אֶלָּא בְּגִיטֵּי נָשִׁים, דְּבָעֵינָן – כיון שהם סוברים שיש צורך בכְתִיבָה לִשְׁמָהּ, אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת ממון, לֹא – אין חכמים סוברים ששטר כזה פסול, והראיה לכך שאף חכמים מודים בשאר שטרות, דְּאָמַר רַבִּי אַסִי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁטָר שיש בו עדים, וניתן לגבות בו מנכסים משועבדים [נכסים שמכר הלוה או נתן במתנה לאחר ההלואה], שֶׁלָּוָה בּוֹ האדם, וּפְרָעוֹ בו ביום, אֵינוֹ חוֹזֵר וְלוֹוֶה בּוֹ – אינו יכול לחזור וללוות בו, גם אם רצונו ללוות שוב באותו יום, שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ – כיון שכבר התבטל כח העדות שבשטר, שהעידו העדים על ההלואה הראשונה, ואין עדותם מועילה על ההלואה השניה, ואין כח בשטר לגבות בו מנכסים משועבדים, ועל כל פנים מדייקת הגמרא מדברי רבי יוחנן, טַעֲמָא – הטעם לכך שאינו יכול להשתמש בשטר זה הוא רק כיון דְּנִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ, ומשמע מכך, דהָא לְשִׁיקְרָא לָא חָיְישִׁינַן – אין חוששים לכך שנראה הדבר כשקר. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה. [אמנם כתב הר"ן שדין זה הוא רק בדברים כמו 'אשרתא דדייני' שנכתבה לפני שהעידו העדים בפני הדיינים על חתימות ידיהם, שבאופן זה לאחר שכבר העידו העדים על חתימותיהם אין כל חשש שקר, ואין דרך לראות מתוך השטר שנעשה הדבר שלא כראוי. אבל דבר שהשקר שבו יכול להיראות ולהתברר גם לאחר זמן, כגון שחתמו שטר בעיר פלונית, וכתבו בו שהיו באותו זמן בעיר אחרת, וכיוצא בזה, שגם לאחר זמן יכול להתברר שבאותו יום לא היו הדיינים כלל בעיר הכתובה בשטר, חוששים לכך שנראה הדבר כשקר, ואין לחתום על שטר כזה].

משנה

משנתנו מבררת את דינו של שליח הולכה להביא גט מהבעל לאשתו, שאבד לו שטרו בדרך, ומצאו, באילו אופנים יכול הוא לסמוך על כך שהשטר שמצא הוא השטר שאבד, ובאילו אופנים צריך הוא לחשוש שמא שטר אחר הוא זה, שנפל לאדם אחר, וממילא אינו יכול להשתמש בו לקיום שליחותו: שליח הַמֵּבִיא גֵּט מהבעל לאשתו, וְאָבַד מִמֶּנּוּ בדרך, אִם מְצָאוֹ השליח לְאַלְתַּר – מיד [ובגמרא יבואר מהו שיעור זמן זה], הרי הגט כָּשֵׁר, ואינו צריך לחשוש שמא גט של אדם אחר הוא, וְאִם לָאו, שמצאו רק לאחר זמן, הרי הגט פָּסוּל. מְצָאוֹ לגט בַּחֲפִיסָה – כלי, אוֹ בִּדְלוֹסְקָמָא – נרתיק המיוחד לשטרות, ויש לו סימן בכלי או בדלוסקמא שהם שלו, וּמַכִּירוֹ – וגם מכיר הוא את הגט עצמו על פי סימנים שזהו הגט שהיה ברשותו, כָּשֵׁר.

שליח הַמֵּבִיא גֵּט מהבעל לאשתו, וְהִנִּיחוֹ – הניח את הבעל במקומו כשהוא זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, אינו צריך לחשוש שמא מת הבעל בינתיים, אלא נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא [-הבעל] קַיָּים [אמנם בין אם מת ובין אם תתגרש אינה אשת איש, אך יש נפקא מינה מכך שהיא גרושה לגבי זה שנאסרת להנשא לכהן. וכן לגבי חליצה, שאם אין לבעלה בנים, ומת, זקוקה היא ליבום או חליצה, ואם התגרשה ממנו, אינה זקוקה לכך]. בַּת יִשְׂרָאֵל הַנְּשׁוּאָה לְכֹהֵן, ואין לה בנים ממנו, וְהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים, ואינה צריכה לחשוש שמא מת וחוזרת היא לבית אביה, ונאסרת לאכול בתרומה. הַשּׁוֹלֵחַ חַטָּאתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם לבית המקדש, מַקְרִיבִין אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים, ואין חוששים שמא מת בעליה והרי זו חטאת שמתה בעליה, שאין מקריבים אותה.