מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 39

כפי שהתבאר, בזמן שאין היובל נוהג אין שמיטת כספים נוהגת, ותקנו חכמים שתנהג שמיטת כספים, זכר לשביעית. תמהה הגמרא, וּמִי אִיכָּא מִידִי – וכי יתכן שיהיה דבר כזה, דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא לָא מְשַׁמְּטָא – שמן התורה אין שביעית משמטת, וחייב הלוה לפרוע את חובו, וּמְתַקְּנֵי רַבָּנָן דִּמְשַׁמְּטָא – וחכמים מתקנים שתשמט, ונפטר הלוה מחובו.

מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה הוּא, כלומר, באופן כזה, שאין החכמים אומרים לעשות מעשה שלא כדין התורה, אלא אומרים להמנע ולא לגבות את החוב, יש כח לחכמים לומר כן אפילו שלפי דין תורה החוב קיים. תירוץ נוסף, רָבָא אָמַר, הֶפְקֵר בֵּית דִּין (היה) הֶפְקֵר, ויש להם כח להפקיע ממון, ולתקן שיתבטלו החובות בשביעית. ומביא רבא ראיה לדבריו, דְּכך אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִנַּיִין לומדים דין זה, שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין (היה) הֶפְקֵר, שֶׁנֶּאֱמַר בספר עזרא (י ח), כאשר אספו את כל העם להתקבץ בירושלים, 'וְכָל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא לִשְׁלֹשֶׁת [הַ]יָּמִים בַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים, יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וגו' וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה', הרי שיש כח ביד חכמים להחרים את רכושו של האדם. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, מֵהָכָא – מפסוק זה יש ללמוד דין זה של 'הפקר בית דין הפקר', שנאמר בספר יהושע (יט נא) 'אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ', ולכאורה קשה, וְכִי מָה עִנְיַן 'אָבוֹת' אֵצֶל 'רָאשִׁים', כלומר, מדוע לא נאמר 'ראשי המטות' אלא 'ראשי האבות', אֶלָּא בא הכתוב לוֹמַר לָךְ לימוד זה, מָה – כשם שאָבוֹת מַנְחִילִין לַבָּנִים שלהם כָּל מַה שֶּׁרוֹצִין, אַף רָאשִׁים – ראשי העם, בית דין, מַנְחִילִין לָעָם כָּל מַה שֶּׁרוֹצִין, ובמקום שראו חכמים צורך בכך, תקנו תקנה להפקיע ממון מיד בעליו.

אָמַר שְׁמוּאֵל, הַאי פְּרוֹזְבּוּל – שטר פרוזבול זה שכותב המלוה, ועל ידו הוא יכול לגבות את החוב לאחר שנת השמיטה, עוּלְבָּנָא דְּדַיָּינֵי הוּא – נראה הוא כ'חוצפה' של הדיינים, שמפקיעים ממון של הלוה שלא כעיקר הדין, ולכן, אִי אֲיְישַּׁר חֵילִי – אם היה כוחי בתורה גדול יוֹתֵר מֵהִלֵּל, שתקן תקנה זו, אֲבַטְּלִינֵיהּ – הייתי מבטל תקנה זו [אך עתה לא היה יכול לעשות כן, כיון שאין בית דין רשאי לבטל תקנה של בית דין אחר, אלא אם כן הבית דין המבטל גדול בחכמה או במנין מהבית דין שתקן את התקנה].

רַב נַחְמָן אָמַר, אדרבה, תקנה טובה היא זו, ואם היה כוחי גדול, אֲקַיְּימִינֵיהּ – הייתי מקיים תקנה זו. תמהה הגמא על דברי רב נחמן, מדוע יש צורך 'לקיים' תקנה זו, וְהָא מִיקַיֵּים וְקָאֵי – והרי תקנה זו קיימת מזמן שתקן זאת הלל הזקן. ומתרצת, אֶלָּא הָכֵי קָאֲמַר – כך היתה כוונתו של רב נחמן, שאם היה בכוחו לתקן זאת, אֵימָא בַּהּ מִילְּתָא – הייתי אומר בתקנה זו דין נוסף, דְּאַף עַל גַּב שֶׁלֹּא כָּתַב המלוה פרוזבול, כְּמִי שֶׁכָּתַב דָּאמֵי – הרי הוא דומה כמי שכתב זאת, ואין חובו נשמט בשביעית, כדי שלא יימנעו בני אדם מלהלוות זה לזה סמוך לשביעית.

להבנת הדינים הבאים יש להקדים ולבאר את תוכנו ומהותו של שטר 'פרוזבול': בשטר זה כותב המלוה 'מוסרני לכם פלוני ופלוני, דיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה', ומהות הענין, שבשטר זה הוא נחשב כמוסר לבית דין את כל החובות שבידו, שהם יגבו אותם עבורו, וכיון ששביעית משמטת רק חובות של אנשים פרטיים, ולא חובות השייכים לבית דין, נמצא שחוב זה, שנמסר לבית דין, אינו נשמט.

מביאה הגמרא דין נוסף בענין פרוזבול: רַבָּנָן דְּבֵי רַב אַשִׁי – התלמידים בבית מדרשו של רב אשי, לא היו כותבים שטר פרוזבול, אלא מָסְרִין מִילַּיְיהוּ לַהֲדָדֵי – היו מוסרים את הדברים זה לזה בעל פה, שהיה כל אחד מהם אומר בפני חבריו את נוסח הפרוזבול, והועילו דבריהם שלא תשמט שביעית. רַבִּי יוֹנָתָן מָסַר מִילֵּיהּ – מסר את הדברים, כלומר אמר את נוסח הפרוזבול, לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, והיה עמו דיין נוסף, כדי שיהיה להם שם 'בית דין'. אָמַר לֵיהּ – שאל רבי יונתן את רבי חייא, מִי צְרִיכְנָא מִידִי אַחֲרִינָא – האם צריך אני לעשות דבר נוסף כדי שלא תשמט שביעית, אוֹ לֹּא. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי חייא, לֹּא – אינך צריך לעשות דבר, ודי במסירת הדברים בעל פה [וקולא היא שהקילו בתלמידי חכמים, כיון שהם יודעים ששמיטת כספים בזמן הזה היא מדרבנן, וניתן לדחותה בדברים שבעל פה בלבד (ר"ן על פי הרמב"ם)].

תְּנָן הָתָם – שנינו במשנה שם, במסכת שביעית (פ"י מ"ו), אֵין כּוֹתְבִין שטר פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע – רק אם יש ללוה קרקע. ואִם אֵין לוֹ, מְזַכֵּהוּ לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כָּל שֶׁהוּא – יכול המלוה לזכות ללוה קרקע קטנה מתוך שדהו, וכיון שעתה יש ללוה קרקע, יכול הוא לכתוב פרוזבול. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא השיעור של 'כָּל שֶׁהוּא' המוזכר כאן. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַב, אֲפִילּוּ מקום קטן ביותר, שיש בו רק כדי לשתול קֶלַח שֶׁל כְּרוּב. אָמַר רַב יְהוּדָה, גם אם אין ללוה קרקע כלל, וגם לא הקנה לו המלוה קרקע במתנה גמורה, אלא הִשְׁאִילוֹ מָקוֹם לְתַנּוּר אוֹ לְכִירָה, כיון שעתה הקרקע מושאלת לו, כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין לוֹ [-ללוה] קַרְקַע, וְלֶעָרֵב על ההלואה יֵשׁ לוֹ קַרְקַע, כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, כיון שסוף סוף יש קרקע המשועבדת להלואה זו. לוֹ [-ללוה] וְלֶעָרֵב אֵין לוֹ קַרְקַע, (וְלִדְחַיָּיב) [וּלְאדם אחר החַיָּיב] לוֹ ללוה ממון יֵשׁ לוֹ קַרְקַע, כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, וכגון שראובן הלוה ממון לשמעון, ושמעון הלוה ממון ללוי, אף שלשמעון אין קרקע, כיון שללוי יש קרקע יכול ראובן לכתוב פרוזבול על חובו של שמעון אליו, כיון שהקרקע של לוי משועבדת גם לחובו של ראובן מִדְּרַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, מִנַּיִן לְנוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וַחֲבֵירוֹ נושה בַּחֲבֵירוֹ, מִנַּיִן שֶׁמּוֹצִיאִין מִזֶּה – מהלוה האחרון, וְנוֹתְנִין לְזֶה – למלוה הראשון, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר לגבי החייב ממון לחבירו ונשבע לשקר (במדבר ה ז) 'וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו, וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ', ומכך שנאמר 'וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ', ולא נאמר 'ונתן לאשר הלוה לו', יש ללמוד שנותן את הכסף למי שה'אשם', כלומר ה'קרן' של החוב, שייכת לו, ואין זה בהכרח המלוה שלו, כיון שאם למלוה זה יש חוב לאדם אחר, חייב הלוה לתת את הממון לאותו אדם הנושה במלוה שלו, ואף כאן, אם ללוה של הלוה יש קרקע, הרי קרקע זו משועבדת גם למלוה הראשון, ויכול לכתוב עליה פרוזבול.