מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 41

הגמרא מביאה דינים נוספים בעניני עבדים כנעניים: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, גֵּר שֶׁמֵּת, ואין לו יורשים, והרי כל נכסיו הפקר, וּבִזְבְּזוּ – ונטלו לעצמם [לשון 'ביזה'] יִשְׂרָאֵל את נְכָסָיו, וְהָיוּ בָּהֶן [-בנכסיו] עֲבָדִים כנעניים, בֵּין קְטַנִּים בֵּין גְּדוֹלִים, קָנוּ עַצְמָן – זכו העבדים בעצמם להיות בְּנֵי חוֹרִין, כיון שהם נחשבים כ'מוחזקים' בעצמם, וכשם שכל אדם יכול להחזיק בנכסי הגר ולזכות בהם לעצמו, כך יכולים העבדים עצמם להחזיק בגופם, ואין אדם אחר מישראל יכול לזכות בהם לעצמו. אַבָּא שָׁאוּל חולק ואוֹמֵר, עבדים גְּדוֹלִים, שיש להם 'יד' לקנין, כשם שיכולים הם לזכות בדברים אחרים כך יכולים הם לזכות בעצמם, ולכן קָנוּ עַצְמָן להיות בְּנֵי חוֹרִין. אבל עבדים קְטַנִּים, שאין להם 'יד' לזכות, וממילא אינם יכולים לזכות בעצמם, כָּל הַמַּחֲזִיק בָּהֶן, זָכָה בָּהֶן, כשאר נכסי הגר, שהם מופקרים לכל.

מבררת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל, המחלק בין עבדים גדולים, הזוכים בעצמם, לבין עבדים קטנים, שאינם זוכים בעצמם ואחרים יכולים לזכות בהם. וְרַבִּי חִיָּיא אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל, אלא כתנא קמא, שבין עבדים קטנים ובין עבדים גדולים זוכים בעצמם ויוצאים לחירות.

ופוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּאַבָּא שָׁאוּל, ויש ללמוד כן מֵהַהוּא מַעֲשֶׂה – מאותו מעשה דְּהובא במסכת קִידּוּשִׁין (כב:), דְּגַרְסִינָן הָתָם שכך אמרו שם, רַב יְהוּדָה הִנְדּוּאָה, גֵּר שֶׁאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין הֲוָה – היה, חֲלַשׁ – נחלש ונעשה חולה, עָאל מַר זוּטְרָא לְשַׁיּוֹלֵֹי בֵּיהּ – בא מר זוטרא לשאול בשלומו של רב יהודה, חַזְיֵיהּ דְּתָקִיף לֵיהּ עָלְמָא טוּבָא – ראה מר זוטרא שרב יהודה חולה מאד ונוטה למות, אָמַר לֵיהּ לְעַבְדֵּיהּ – אמר מר זוטרא לעבדו של רב יהודה, שְׁלוֹף לִי מְסָאנַאי – חלוץ לי את נעליי, וְאַמְטִינְהוּ לְגוֹ בֵּיתָאִי – והבא אותם לביתי, וכוונתו היתה שבשעה שימות רב יהודה ותפקע בעלותו, יהיה העבד עסוק במלאכה עבורו, והרי זה כעשייית מעשה קנין בעבד. וביארה הגמרא שם באיזה עבד מדובר, אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים שעבד גָּדוֹל הָיָה, וכיון שבעבד גדול לדברי הכל יכול הוא לזכות לעצמו, עשה מר זוטרא את הדבר באופן שכבר קודם מיתתו של רב יהודה יהיה העבד משועבד לעבודתו של מר זוטרא, ולכן כאשר זֶה – רב יהודה פֵּרֵשׁ לְמִיתָה, וְזֶה – העבד פֵּרֵשׁ לְעַבְדוּת, כיון שלא היה ללא אדון אפילו רגע אחד, ולא יכל לזכות בעצמו. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים, שאותו עבד קָטָן הָיָה, וּכְשיטתו דְאַבָּא שָׁאוּל, דְּתַנְיָא גֵּר שֶׁמֵּת וְכוּ', וכפי שהתבאר לעיל שלדברי אבא שאול קטנים אינם יוצאים לחירות, וכל הקודם להחזיק בהם, זכה. ולפי שיטה זו הטעם שהחזיק מר זוטרא בעבד קודם מיתתו של רב יהודה היה כדי להראות לכל שהוא רוצה לזכות בו, ועל ידי זה לא יקדמנו אחר, ומיד כשימות אדונו, והעבד יהיה עסוק בשימושו, יזכה בו. מסיים הרי"ף את ראייתו, אַלְמָא – מוכח מכאן שהֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל, שעבדים גדולים של הגר יוצאים לחירות, וקטנים נשארים עבדים, וכל הקודם להחזיק בהם, זכה.

אָמַר רַב יְהוּדָה, כָּל הַמְשַׁחְרֵר את עַבְדּוֹ הכנעני, עוֹבֵר בַּ'עֲשֵׂה', שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מו) 'וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ', ומהלשון 'לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ' יש ללמוד שיש מצוות עשה להשתעבד בעבדים כנעניים לעולם, ולא לשחררם.

מביאה הגמרא מחלוקת תנאים בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הפסוק 'לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבוֹדוּ', הוא רְשׁוּת, כלומר התירה התורה להשתעבד בעבדים כנעניים לעולם, אך אם האדון רוצה, יכול הוא לשחרר את עבדו, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חוֹבָה, כלומר, חייבה התורה להשתעבד בעבדים כנעניים לעולם, ולא לשחררם. פוסק הרי"ף את הלכה: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא מֵחֲבֵירוֹ – במקום שיחיד נחלק עליו, הִילְכָּךְ – ולכן הֲלָכָה כְּרַב יְהוּדָה, האומר שהמשחרר את עבדו הכנעני עובר בעשה, דְּקָאֵי כְּוָותֵיהּ – שהוא עומד בשיטתו של רבי עקיבא, וכפי שהתבאר.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהִיא אַמְתָא דַּהֲוַאֵי בְּפוּמְבְּדִיתָא – מעשה בשפחה כנענית שהיתה בעיר פומבדיתא, דַּהֲווֹ קָא מֵעַבְדֵּי אִינְשֵׁי בַּהּ אִיסּוּרָא – שהיו אנשים מישראל עוברים עמה איסורים. אָמַר אַבַּיֵּי, אִי לָאו דְּאָמַר רַב יְהוּדָה שכָּל הַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, הֲוָה כָּיֵיפְנָא לֵיהּ לְמָרַהּ דְכָתַב לַהּ – הייתי כופה את האדון של שפחה זו לכתוב לה גֵּט חֵרוּת, שתהיה משוחררת ותוכל להנשא לאדם מישראל, ולא יכשלו בה בני אדם. רָבִינָא אָמַר, בְּהָא – באופן זה, שהיא גורמת מכשול לעולם, מוֹדֶה רַב יְהוּדָה שמותר לשחררה, מִשּׁוּם אִיסּוּרָא – כדי למנוע בני אדם מלעבור איסורים. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שההלכה היא כְּרָבִינָא, דְּבָתְרָא הוּא – כיון שהוא היה אמורא מאוחר יותר מאביי, ופוסקים הלכה כדבריו.