מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 42

וְאָמַר רַבָּה, בְּהַנֵּי תְּלַת מִילֵּי – מחמת שלשה דברים אלו, הנעשים שלא כדין, נָחֲתֵי בַּעֲלֵי בָּתִּים מִנִּכְסֵיהוֹן – יורדים בעלי בתים מנכסיהם, דְּמָפְקֵי עַבְדַיְיהוּ לְחֵירוּת – כיון שהם מוציאים לחירות את עבדיהם הכנעניים, והדבר אסור, כפי שהתבאר. וּדְסָיְירֵי נִכְסַיְיהוּ בְּשַׁבַּתָּא – וכיון שהם מסיירים בשדותיהם בשבת, לראות מה הדברים הצריכים תיקון. וּדְקָבְעֵי סְעוּדָתַיְיהוּ בְּשַׁבְּתָא בְּעִדָּן מִדְרָשָׁא – וכיון שהם קובעים סעודתם בשבת בזמן שהחכם דורש לרבים, והיה להם להקדים או לאחר את הסעודה, באופן שיוכלו להשתתף בדרשתו. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַחַת קָבְעָה סְעוּדָתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, והיה בכך זלזול בכבוד השבת, שאוכלים לפני השבת סעודה חשובה, וְאַחַת קָבְעָה סְעוּדָתָהּ בְּשַׁבָּת, בזמן דרשתו של החכם, וּשְׁנֵיהֶן נֶעֶקְרוּ – ושתי המשפחות הללו נעקרו מן העולם, כעונש על חטאים אלו.

אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבִּי אַסִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי, עֶבֶד שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בַּת חוֹרִין בִּפְנֵי רַבּוֹ, הרי זו ראיה שיָצָא לְחֵירוּת, כיון שאסור לעבד לישא בת ישראל, ומכך שעשה כן בפני רבו, ורבו לא מחה בו, מוכח ששחררו רבו והרי הוא בן חורין. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְכוֹתֵב לוֹ שְׁטָר שִׁחְרוּר, כדי שלא יוכל לערער בעתיד ולטעון שהוא עבדו. וְדין זה הוא דַוְקָא בְּאופן שֶׁרַבּוֹ הִשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, שאם לא ששחררו, לא היה גורם לו לעבור איסור ולישא בת חורין.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עֶבֶד כנעני, שֶׁהִנִּיחַ תְפִלִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ, ולא מחה בו רבו, הרי זו ראיה שיָצָא לְחֵרוּת, לפי שאין דרכו של עבד להניח תפילין, שהרי זו מצוות עשה שהזמן גרמא, ועבד פטור ממצוות אלו, והנחת תפילין בפני רבו נחשבת כהנהגה של בן חורין, ואם לא ששחררו רבו, היה עליו למחות בו. מקשה על כך הגמרא, מֵיתִיבֵי, שנינו בברייתא, לָוָה מִמֶּנּוּ רַבּוֹ, מעבדו הכנעני, אוֹ שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס על נכסיו, שאילו הם דברים של חשיבות, שאין דרך האדון למנות את עבדו לאפוטרופוס על נכסיו, ולא ללוות ממנו ממון, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תְּפִלִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ, אוֹ שֶׁקָּרָא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּפְנֵי רַבּוֹ, שאילו הן מצוות שאין עבד נוהג בהם, הֲרֵי זֶה לֹא יָצָא לְחֵירוּת. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא, דברי רבי יהושע בן לוי, שהנחת התפילין בפני האדון מוכיחה ששחררו, היינו בְּאופן שֶׁרַבּוֹ בעצמו הִנִּיחַ לוֹ תְּפִלִּין, שזו הנהגה המוכיחה שהאדון עצמו מודה בכך שיצא העבד לחירות.

אָמַר עוּלָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אדם הַמַּפְקִיר את עַבְדּוֹ הכנעני, הרי זה יָצָא לְחֵירוּת, כיון שהחלק הממוני שבעבד הופקע בכך, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר כדי להפקיע את החלק האיסורי שבעבד, להתירו לישא בת ישראל.

כִּי אֲתָא – כשבא רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל, אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, מִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, פְּלוֹנִית שִׁפְחָתִי אַל יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהּ יוֹרְשִׁין, אף על פי שבאמירה זו לבדה לא יצאה לחירות, מכל מקום אסור ליורשים להשתעבד בה, כיון שמצוה לקיים דברי המת, וכיון שאין להם כל תועלת מכך שהיא נשארת שפחתם, כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין וְכוֹתְבִין לָהּ גֵּט שִׁחְרוּר, שאם לא יעשו כן הרי זו מידת סדום, שהרי אין להם כל הפסד בכך. אָמְרוּ לְפָנָיו [-לפני רב דימי] רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִי, האם אִי [-אין] אַתָּה מוֹדֶה שֶׁבָּנֶיהָ עֲבָדִים, וכיון שיש להם תועלת מכך שתשאר שפחה לגבי בניה, שיהיו עבדיהם ויוכלו להשתעבד בהם, אין כופים אותם לשחררה, ולא מסתבר שכך אמר רבי יוחנן. אֶלָּא, כִּי אֲתָא [-כשבא] רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן מימרא זו בלשון אחרת, מִי שֶׁאָמַר בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ פְּלוֹנִית שִׁפְחָתִי עָשְׂתָה לִי קוֹרַת רוּחַ, ולכן רצוני שיֵעָשֶׂה לָהּ קוֹרַת רוּחַ, כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁין וְעוֹשִׂין לָהּ קוֹרַת רוּחַ, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לדין זה, כיון שמִצְוָה לְקַיֵּים דִּבְרֵי הַמֵּת. מבררת הגמרא, מַאי קוֹרַת רוּחַ דְּעַבְדִין לָהּ – מה היא אותה 'קורת רוח' שעושים הבנים לשפחה. ומבארת, דְּאִי אָמְרָה הַאי עֲבִידְתָּא לָא מָצִינָא לְמֶעְבְּדַהּ – שאם היא אומרת על עבודה מסוימת שאינה יכולה לעשותה, לָא כַּיְיפִינָן לָהּ – אין הבנים כופים אותה לעשותה.