מסכת גיטין, פרק ה, שיעור 58

הגמרא מביאה מעשים שונים בענין אפוטרופסים על נכסי יתומים: הַהוּא דַּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ – מעשה באפוטרופוס שהיה בשכנותו דְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּהֲוָה מְזַבֵּין אַרְעָא – שהיה מוכר את הקרקע של היתומים, וְזָבִין תּוֹרִי – וקונה באותם מעות שוורים לחרישת שאר קרקעותיהם, וְלֹא אָמַר לֵיהּ וְלֹא מִידִי – ולא היה רבי יהושע בן לוי אומר לו דבר, ומבארת הגמרא את הטעם לכך, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִיָּמַי לֹא קָרָאתִי לְאִשְׁתִּי 'אִשְׁתִּי', וְלא קראתי לְשׁוֹרִי 'שׁוֹרִי', אֶלָּא לְאִשְׁתִּי הייתי קורא 'בֵּיתִי', לפי שהיא עיקר הבית, וּלְשׁוֹרִי הייתי קורא 'שָׂדִי', כיון שעל ידו ניתן לחרוש את השדה ולהוציא ממנה תבואה, וכמו שנאמר במשלי (יד ד) 'וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר', ולכן נהג אותו אפוטרופוס כראוי בכך שהשתמש בקרקעות כדי לקנות שוורים, כי לולא זאת לא היה יכול לחרוש את השדות של היתומים ולהוציא מהם תבואה.

מעשה נוסף: הַנְהוּ יַתְמֵי דַּהֲווּ סְמִיכֵי גַּבֵּי הַהִיא סַבְתָּא – מעשה ביתומים שסמכו עצמם אצל אשה זקנה, ששימשה להם כאפוטרופסית, הָוְיָא לְהוּ תּוֹרְתָא – היתה לאותם יתומים פרה, שְׁקַלַהּ זַבֵּינְתַּהּ נִיהֲלַיְיהוּ – נטלה אותה ומכרה אותה עבורם. אָתוּ קְרוֹבִים לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – באו קרובי היתומים הקטנים לדין לפני רב נחמן, אָמְרוּ לֵיהּ – ובתחילה טענו לפניו נגד אותה זקנה, מַאי עֲבִידְתַּהּ דִּמְזַבְּנָה – מה עניינה אצל היתומים, שהיא מוכרת מנכסיהם, והרי לא התמנתה לאפוטרופסית עליהם. אָמַר לְהוּ – השיב להם רב נחמן, הרי 'יְתוֹמִים שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת' תְּנָן במשנה, כלומר, מבואר במשנה שאין צורך במינוי מפורש אלא די בכך שהיתומים מעצמם סומכים על אדם גדול שיטפל בכל צרכיהם, כדי שיהיה לו דין של אפוטרופוס עליהם. המשיכו הקרובים וטענו, וְהָא אַיּיקָּר – והרי התייקרה הפרה ושוה היא יותר מהסכום שקיבלו עליה מהקונה. השיב להם רב נחמן, בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּלוֹקֵחַ אַיּיקָּר – התייקרות זו היתה ברשות הלוקח, לאחר שזכה בפרה. המשיכו הקרובים וטענו, וְהָא לָא נְקִיטֵי יַתְמֵי דְּמֵי – הרי עדיין לא קיבלו היתומים את הדמים של המקח, ואם כן עדיין לא חלה המכירה, וכיון שהתייקרה הפרה צריך הלוקח לשלם סכום גדול יותר ממה שקבעו בתחילה. אָמַר לְהוּ – אמר להם רב נחמן, אִם כֵּן, שעדיין לא קיבלו היתומים את דמי המקח, הַיְנוּ – זהו דינו דְּרַב נְהִילַאי, דְּאָמַר רַב נְהִילַאי בַּר אִידִי, אָמַר שְׁמוּאֵל, אף על פי שלגבי מקח וממכר של כל אדם תקנו חכמים שלא יחול הקנין בכסף לבד, אלא יש צורך במשיכה וכדומה, ואף אם עדיין לא ניתנו המעות נקנה הדבר במעשה הקנין שנעשה בו, מכל מקום נִכְסֵי יְתוֹמִים הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ, וְלָא מִיקְּנוּ אֶלָּא בְּכַסְפָּא – ואינם נקנים אלא בנתינת המעות, וכל זמן שלא קיבלו את דמי המקח, לא חלה המכירה, ויכולים הם לחזור בהם.

מביאה הגמרא אופנים שונים של קנין אצל יתומים, ואת הדינים הנוהגים בהם, והכלל בזה הוא שלעולם ייפו חכמים את כח היתומים, שלא יפסידו: מַשׁוּךְ פֵּירֵי מִיַּתְמֵי – אם משכו הקונים את הפירות מהיתומים, אִיַּקוּר – והתייקרו הפירות קודם ששילמו הקונים את מחירם, הַיְנוּ – זהו דינו דְּרַב נְהִילַאי בַּר אִידִי, שדין נכסי יתומים כהקדש, ולא חל הקנין ללא כסף, וממילא יכולים היתומים לחזור בהם, כדי שלא להפסיד את ההתייקרות. זוֹל – אבל אם הוזלו הפירות, ורוצים הלוקחים לחזור בהם, אינם יכולים לעשות כן, כיון שלֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ, וכשם שהדיוט המושך פירות, אינו יכול לחזור בו אף שלא שילם עדיין, כך המושך פירות מיתומים או מהקדש, והוזלו הפירות, אינו יכול לחזור בו, כדי שלא ייגרם הפסד ליתומים או להקדש.

עתה מבארת הגמרא את הדינים באופן שהיתומים הם הקונים פירות מאחרם: אִימְשִׁיכִי לְהוּ פֵּירֵי לְיַתְמֵי – משכו היתומים את הפירות, אִיַּקוּר – והתייקרו הפירות, ורוצה עתה המוכר לחזור בו, לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ, וכיון שאם היה מוכר את הפירות לאדם רגיל לא היה המוכר יכול לחזור בו לאחר שמשכם, אף לגבי יתומים אינו יכול לחזור בו. זוֹל – ואם הוזלו הפירות, ורוצים היתומים לחזור בהם, כדי שלא יצטרכו לשלם את המחיר היקר שהתחייבו עליו, סָבוּר מִינַּהּ – סברו בני הישיבה לומר, הַיְנוּ – זהו דינו דְּרַב נְהִילַאי בַּר אִידִי, שדין היתומים כדין הקדש, וכיון שלא חלק קניינם במשיכה עד שיתנו מעות, יכולים הם לחזור בהם, אך אָמַר לְהוּ [-להם] רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב אִידִי, הָא רָעָה לְדִידְהוּ הִיא – הרי אם נאמר כן יהא דבר זה רע עבורם, והטעם לכך, דְּזִמְנִין דְּמִצְטָרְכִי לְפֵירֵי – כיון שלפעמים ירצו הם לקנות פירות, וְלֵיכָּא דְּיָהִיב לְהוּ עַד דְּיָהִיב זוּזֵי – ולא יהיה מי שיסכים למכור להם פירות במשיכה, עד שיתנו את הכסף תחילה, כיון שיחשוש המוכר שיוזלו הפירות והם יחזרו בהם, ולכן באופן זה השאירו חכמים את דינם כדין כל אדם, ואם משכו את הפירות, אף אם הוזלו, אינם יכולים לחזור בהם.