שיעור 15, ספר עזרא, פרק ד, יד-טז

יד כְּעַ֗ן כָּל־קֳבֵל֙ דִּֽי־מְלַ֤ח הֵֽיכְלָא֙ מְלַ֔חְנָא וְעַרְוַ֣ת מַלְכָּ֔א לָ֥א אֲֽרִֽיךְ־לַ֖נָא לְמֶֽחֱזֵ֑א עַ֨ל־דְּנָ֔ה שְׁלַ֖חְנָא וְהוֹדַ֥עְנָא לְמַלְכָּֽא׃ טו דִּ֡י יְבַקַּר֩ בִּֽסְפַר־דָּכְרָ֨נַיָּ֜א דִּ֣י אֲבָֽהָתָ֗ךְ וּ֠תְהַשְׁכַּח בִּסְפַ֣ר דָּכְרָֽנַיָּא֮ וְתִנְדַּע֒ דִּי֩ קִרְיְתָ֨א דָ֜ךְ קִרְיָ֣א מָֽרָדָ֗א וּֽמְהַנְזְקַ֤ת מַלְכִין֙ וּמְדִנָ֔ן וְאֶשְׁתַּדּוּר֙ עָֽבְדִ֣ין בְּגַוַּ֔הּ מִן־יוֹמָ֖ת עָֽלְמָ֑א עַ֨ל־דְּנָ֔ה קִרְיְתָ֥א דָ֖ךְ הָֽחָרְבַֽת׃ טז מְהֽוֹדְעִ֤ין אֲנַ֨חְנָה֙ לְמַלְכָּ֔א דִּ֠י הֵ֣ן קִרְיְתָ֥א דָךְ֙ תִּתְבְּנֵ֔א וְשֽׁוּרַיָּ֖ה יִֽשְׁתַּכְלְל֑וּן לָֽקֳבֵ֣ל דְּנָ֔ה חֲלָק֙ בַּֽעֲבַ֣ר נַֽהֲרָ֔א לָ֥א אִיתַ֖י לָֽךְ׃

֍           ֍            ֍

(יד) והוסיפו לבאר את הסיבה הגורמת להם לכתוב מכתב זה, כְּעַן כָּל קֳבֵל דִּי מְלַח הֵיכְלָא מְלַחְנָא – כיון שאנו מולחים את מאכלינו במלח של המלך, כלומר, כיון שהמלח הנחצב בהרים או יוצא מן הים היה שייך למלכות, והם קיבלו רשות להשתמש במלח זה לצורך עצמם, וְעַרְוַת מַלְכָּא לָא אֲרִיךְ לַנָא לְמֶחֱזֵא לכן לא ראוי לנו לראות בבזיון המלך, עַל דְּנָה שְׁלַחְנָא וְהוֹדַעְנָא לְמַלְכָּא – ולכן שלחנו להודיע למלך דבר זה [וכוונתם היתה להראות שאין הם עושים זאת לתועלת עצמם, אלא למען המלך].

(טו) והוסיפו ליפות את דבריהם ולומר שאינו צריך להאמין להם, דִּי יְבַקַּר בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא דִּי אֲבָהָתָךְ – אלא כאשר יבקר המלך בספרי הזכרונות של אבותיו, וּתְהַשְׁכַּח בִּסְפַר דָּכְרָנַיָּא וְתִנְדַּע – ותמצא בספר הזכרונות ותדע, דִּי קִרְיְתָא דָךְ – כי העיר הזאת, ירושלים, קִרְיָא מָרָדָא וּמְהַנְזְקַת מַלְכִין וּמְדִנָן – היא עיר מורדת המזיקה למלכים ולמדינות, וְאֶשְׁתַּדּוּר עָבְדִין בְּגַוַּהּ מִן יוֹמָת עָלְמָא – ומימי עולם עשו השתדלות בתוכה למרוד, עַל דְּנָה קִרְיְתָא דָךְ הָחָרְבַת – ולכן הוחרבה העיר הזאת.

(טז) ולאחר שאמרו לו שיוכל לדעת את הדברים מעצמו, כשיעיין בספרי הזכרונות של אבותיו, הוסיפו לומר לו דברים שלא יוכל לדעת לבדו, מְהוֹדְעִין אֲנַחְנָה לְמַלְכָּא – מודיעים אנו למלך, דִּי הֵן קִרְיְתָא דָךְ תִּתְבְּנֵא – שאם תיבנה העיר הזו, וְשׁוּרַיָּה יִשְׁתַּכְלְלוּן – וחומותיה יתייסדו, לָקֳבֵל דְּנָה – כנגד זה ומחמת כן, חֲלָק בַּעֲבַר נַהֲרָא לָא אִיתַי לָךְ – לא יהיה לך, המלך, כל חלק בעבר הנהר, כי כולם ילמדו מהם למרוד במלכותך.