שיעור 4, ספר נחמיה, פרק ב, ד-ט

ד וַיֹּ֤אמֶר לִי֙ הַמֶּ֔לֶךְ עַל־מַה־זֶּ֖ה אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ וָֽאֶתְפַּלֵּ֔ל אֶל־אֱלֹהֵ֖י הַשָּׁמָֽיִם׃ ה וָֽאֹמַ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב וְאִם־יִיטַ֥ב עַבְדְּךָ֖ לְפָנֶ֑יךָ אֲשֶׁ֧ר תִּשְׁלָחֵ֣נִי אֶל־יְהוּדָ֗ה אֶל־עִ֛יר קִבְר֥וֹת אֲבֹתַ֖י וְאֶבְנֶֽנָּה׃ ו וַיֹּאמֶר֩ לִ֨י הַמֶּ֜לֶךְ וְהַשֵּׁגַ֣ל ׀ יוֹשֶׁ֣בֶת אֶצְל֗וֹ עַד־מָתַ֛י יִֽהְיֶ֥ה מַהֲלָֽכְךָ֖ וּמָתַ֣י תָּשׁ֑וּב וַיִּיטַ֤ב לִפְנֵֽי־הַמֶּ֨לֶךְ֙ וַיִּשְׁלָחֵ֔נִי וָֽאֶתְּנָ֥ה ל֖וֹ זְמָֽן׃ ז וָֽאוֹמַר֮ לַמֶּלֶךְ֒ אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב אִגְּרוֹת֙ יִתְּנוּ־לִ֔י עַֽל־פַּחֲו֖וֹת עֵ֣בֶר הַנָּהָ֑ר אֲשֶׁר֙ יַֽעֲבִיר֔וּנִי עַ֥ד אֲשֶׁר־אָב֖וֹא אֶל־יְהוּדָֽה׃ ח וְאִגֶּ֡רֶת אֶל־אָסָף֩ שֹׁמֵ֨ר הַפַּרְדֵּ֜ס אֲשֶׁ֣ר לַמֶּ֗לֶךְ אֲשֶׁ֣ר יִתֶּן־לִ֣י עֵצִ֡ים לְ֠קָרוֹת אֶת־שַֽׁעֲרֵ֨י הַבִּירָ֤ה אֲשֶׁר־לַבַּ֨יִת֙ וּלְחוֹמַ֣ת הָעִ֔יר וְלַבַּ֖יִת אֲשֶׁר־אָב֣וֹא אֵלָ֑יו וַיִּתֶּן־לִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כְּיַד־אֱלֹהַ֖י הַטּוֹבָ֥ה עָלָֽי׃ ט וָֽאָב֗וֹא אֶֽל־פַּֽחֲווֹת֙ עֵ֣בֶר הַנָּהָ֔ר וָֽאֶתְּנָ֣ה לָהֶ֔ם אֵ֖ת אִגְּר֣וֹת הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשְׁלַ֤ח עִמִּי֙ הַמֶּ֔לֶךְ שָׂ֥רֵי חַ֖יִל וּפָֽרָשִֽׁים׃

֍           ֍            ֍

(ד) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ, עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, האם תרצה לבנות את קברות אבותיך או את העיר כולה, והאם תרצה שאצווה על אחרים לבנות את המקומות הללו, או שאשלח אותך לבנות אותם בעצמך, וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, כלומר, בכל הדברים שאמר למלך, וכמו שיבואר להלן, היתה כוונתו אל המלך העליון, אלהי השמים, שיקבל את תפילתו.

(ה) וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ, אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי – שלח אותי בעצמי, ולא אחרים, והשליחות תהיה אֶל יְהוּדָה, אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי, וְאֶבְנֶנָּה – שאבנה את העיר כולה.

(ו) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ, וְהַשֵּׁגַל – אשתו המלכה יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ, ושניהם יחד, המלך והמלכה, שאלוהו, עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכְךָ, וּמָתַי תָּשׁוּב, וקודם שהספיק נחמיה להשיב להם מתי ישוב, כבר מצא חן בעיני המלך, וַיִּיטַב הדבר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלָחֵנִי – נתן לי רשות ללכת, וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן מסוים, כתשובה לשאלתו 'מתי תשוב'.

(ז) וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ לִי סופרי המלך, עַל פַּחֲווֹת – אל מושלי עֵבֶר הַנָּהָר, אֲשֶׁר לאחר שחיל המלך עצמו ילווה אותי עד הנהר, הם יַעֲבִירוּנִי בחיל ובפרשים מעבר הנהר ועַד אֲשֶׁר אָבוֹא אֶל ארץ יְהוּדָה.

(ח) וְאִגֶּרֶת נוספת יכתבו סופרי המלך אֶל אָסָף, שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, שהיה ממונה על יערות הלבנון של המלך, אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת [-לבנות תקרה וקורות] אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת, והם שערי הר הבית, שעדיין לא נבנו, וּלְחוֹמַת הָעִיר ירושלים, וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו, כלומר לביתו של נחמיה עצמו, אך לא כינה אותו 'ביתי', כיון שהיה בית זה שייך למלך ומיוחס אליו, והמושל של המקום התגורר בו במצוות המלך, וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ כל מה שביקשתי ממנו, כְּיַד אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי, שנתן את חיני בעיני המלך.

(ט) וָאָבוֹא אֶל פַּחֲווֹת – מושלי עֵבֶר הַנָּהָר, וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ שציוה עליהם לשלוח חיל ופרשים ללוותני עד ארץ יהודה, ומבאר עתה מי העביר אותו עד עבר הנהר, וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים, שהם ליוו אותו ושמרו עליו עד בואו לשם.