ו וַיִּ֥חַר לִ֖י מְאֹ֑ד כַּֽאֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֨עְתִּי֙ אֶת־זַֽעֲקָתָ֔ם וְאֵ֖ת הַדְּבָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃ ז וַיִּמָּלֵ֨ךְ לִבִּ֜י עָלַ֗י וָֽאָרִ֨יבָה֙ אֶת־הַֽחֹרִ֣ים וְאֶת־הַסְּגָנִ֔ים וָאֹֽמְרָ֣ה לָהֶ֔ם מַשָּׁ֥א אִישׁ־בְּאָחִ֖יו אַתֶּ֣ם נֹשִׁ֑ים וָֽאֶתֵּ֥ן עֲלֵיהֶ֖ם קְהִלָּ֥ה גְדוֹלָֽה׃ ח וָאֹֽמְרָ֣ה לָהֶ֗ם אֲנַ֣חְנוּ קָ֠נִינוּ אֶת־אַחֵ֨ינוּ הַיְּהוּדִ֜ים הַנִּמְכָּרִ֤ים לַגּוֹיִם֙ כְּדֵ֣י בָ֔נוּ וְגַם־אַתֶּ֛ם תִּמְכְּר֥וּ אֶת־אֲחֵיכֶ֖ם וְנִמְכְּרוּ־לָ֑נוּ וַֽיַּחֲרִ֔ישׁוּ וְלֹ֥א מָֽצְא֖וּ דָּבָֽר׃ ט וָֽאֹמַ֕ר לֹא־ט֥וֹב הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם עֹשִׂ֑ים הֲל֞וֹא בְּיִרְאַ֤ת אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ תֵּלֵ֔כוּ מֵֽחֶרְפַּ֖ת הַגּוֹיִ֥ם אֽוֹיְבֵֽינוּ׃ י וְגַם־אֲנִי֙ אַחַ֣י וּנְעָרַ֔י נֹשִׁ֥ים בָּהֶ֖ם כֶּ֣סֶף וְדָגָ֑ן נַֽעַזְבָה־נָּ֖א אֶת־הַמַּשָּׁ֥א הַזֶּֽה׃ יא הָשִׁיבוּ֩ נָ֨א לָהֶ֜ם כְּהַיּ֗וֹם שְׂדֹֽתֵיהֶ֛ם כַּרְמֵיהֶ֥ם זֵֽיתֵיהֶ֖ם וּבָֽתֵּיהֶ֑ם וּמְאַ֨ת הַכֶּ֤סֶף וְהַדָּגָן֙ הַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם נֹשִׁ֥ים בָּהֶֽם׃ יב וַיֹּֽאמְר֣וּ נָשִׁ֗יב וּמֵהֶם֙ לֹ֣א נְבַקֵּ֔שׁ כֵּ֣ן נַֽעֲשֶׂ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר אַתָּ֣ה אוֹמֵ֑ר וָֽאֶקְרָא֙ אֶת־הַכֹּ֣הֲנִ֔ים וָֽאַשְׁבִּיעֵ֔ם לַֽעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ יג גַּם־חָצְנִ֣י נָעַ֗רְתִּי וָֽאֹמְרָ֡ה כָּ֣כָה יְנַעֵ֪ר הָֽאֱלֹהִ֟ים אֶת־כָּל־הָאִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יָקִ֜ים אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה מִבֵּיתוֹ֙ וּמִ֣יגִיע֔וֹ וְכָ֛כָה יִֽהְיֶ֥ה נָע֖וּר וָרֵ֑ק וַיֹּֽאמְר֨וּ כָֽל־הַקָּהָ֜ל אָמֵ֗ן וַֽיְהַלְלוּ֙ אֶת־יְהוָ֔ה וַיַּ֥עַשׂ הָעָ֖ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃
֍ ֍ ֍
(ו) וַיִּחַר לִי מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת זַעֲקָתָם של העניים על כך שאין נותנים להם צדקה, וצריכים הם למשכן את בניהם ובנותיהם תמורת הלואות, וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, על אותם שכבר משכנו את נכסיהם בשנים הקודמות, ועתה אין להם ממון כלל.
(ז) וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי – לבש ליבי רוח מלכות וממשלה, שלא לשאת פני העשירים, וָאָרִיבָה אֶת הַחֹרִים וְאֶת הַסְּגָנִים, וָאֹמְרָה לָהֶם, מַשָּׁא אִישׁ בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁים – איך תהיו נושים איש באחיו, והלא התורה ציותה שלא לנשות בלוה, ולא ליטול ממנו ריבית, וחייבה התורה את המלוה להשיב את המשכון, וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה – מתוך דבריו נקהלו במקום אנשים רבים.
(ח) וָאֹמְרָה לָהֶם, הרי אֲנַחְנוּ קָנִינוּ אֶת אַחֵינוּ הַיְּהוּדִים הַנִּמְכָּרִים לַגּוֹיִם, כְּדֵי בָנוּ – ויש בינינו אנשים רבים שפדינו מהשבי אצל הגויים, וְגַם אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת אֲחֵיכֶם – וכי ראוי הדבר שגם אתם תמכרו את אחיכם לגויים, וְנִמְכְּרוּ לָנוּ – ונצטרך לפדות אותם מיד הגויים הקונים אותם, וַיַּחֲרִישׁוּ האנשים, וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר להשיב.
(ט) וָאֹמַר, גם אם אינכם חרדים מפני מצוות התורה, בכל זאת לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים, כי הֲלוֹא לפחות כלפי חוץ תראו את עצמכם כאילו בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ, מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ – כדי שלא יחרפו אתכם אויבינו הגויים ויאמרו שאתם חסרי אמונה ודת.
(י) והוסיף נחמיה ואמר להם, אל תאמרו שאני דורש ממכם דבר זה מחמת שאין לי הפסד בדבר, אין הדבר כן, וְגַם אֲנִי, אַחַי וּנְעָרַי, נֹשִׁים בָּהֶם בעניי העם כֶּסֶף וְדָגָן, ובכל זאת אני אומר שנַעַזְבָה נָּא אֶת הַמַּשָּׁא הַזֶּה, ונמחל להם על חובותיהם.
(יא) הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם, ששנת רעב היא השנה, והם עסוקים בבניית החומה, את שְׂדֹתֵיהֶם, כַּרְמֵיהֶם, זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם, וּמְאַת הַכֶּסֶף – ומחלו להם על ההלואה אפילו אם הסכום גדול, של מאה כסף, וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם.
(יב) וַיֹּאמְרוּ העם, נָשִׁיב את המשכונות, וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ את ההלואות, כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר. וָאֶקְרָא אֶת הַכֹּהֲנִים, וָאַשְׁבִּיעֵם – הכהנים השביעו את העם לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.
(יג) גַּם חָצְנִי נָעַרְתִּי – נערתי את כנף בגדי, וָאֹמְרָה, כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ, וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק, וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל אָמֵן, וַיְהַלְלוּ אֶת ה', כי עשו את המצוה בשמחה ובהודאה לה', וַיַּעַשׂ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה.
