שיעור 36, ספר נחמיה, פרק ט, טז-כא

טז וְהֵ֥ם וַֽאֲבֹתֵ֖ינוּ הֵזִ֑ידוּ וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם וְלֹ֥א שָֽׁמְע֖וּ אֶל־מִצְוֹתֶֽיךָ׃ יז וַיְמָֽאֲנ֣וּ לִשְׁמֹ֗עַ וְלֹֽא־זָכְר֤וּ נִפְלְאֹתֶ֨יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֣יתָ עִמָּהֶ֔ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם וַיִּתְּנוּ־רֹ֛אשׁ לָשׁ֥וּב לְעַבְדֻתָ֖ם בְּמִרְיָ֑ם וְאַתָּה֩ אֱל֨וֹהַּ סְלִיח֜וֹת חַנּ֧וּן וְרַח֛וּם אֶֽרֶךְ־אַפַּ֥יִם וְרַב־חֶ֖סֶד וְלֹ֥א עֲזַבְתָּֽם׃ יח אַ֗ף כִּֽי־עָשׂ֤וּ לָהֶם֙ עֵ֣גֶל מַסֵּכָ֔ה וַיֹּ֣אמְר֔וּ זֶ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֶלְךָ֖ מִמִּצְרָ֑יִם וַֽיַּעֲשׂ֔וּ נֶֽאָצ֖וֹת גְּדֹלֽוֹת׃ יט וְאַתָּה֙ בְּרַֽחֲמֶ֣יךָ הָֽרַבִּ֔ים לֹ֥א עֲזַבְתָּ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר אֶת־עַמּ֣וּד הֶֽ֠עָנָן לֹא־סָ֨ר מֵֽעֲלֵיהֶ֤ם בְּיוֹמָם֙ לְהַנְחֹתָ֣ם בְּהַדֶּ֔רֶךְ וְאֶת־עַמּ֨וּד הָאֵ֤שׁ בְּלַ֨יְלָה֙ לְהָאִ֣יר לָהֶ֔ם וְאֶת־הַדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר יֵֽלְכוּ־בָֽהּ׃ כ וְרֽוּחֲךָ֙ הַטּוֹבָ֔ה נָתַ֖תָּ לְהַשְׂכִּילָ֑ם וּמַנְךָ֙ לֹֽא־מָנַ֣עְתָּ מִפִּיהֶ֔ם וּמַ֛יִם נָתַ֥תָּה לָהֶ֖ם לִצְמָאָֽם׃ כא וְאַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֛ה כִּלְכַּלְתָּ֥ם בַּמִּדְבָּ֖ר לֹ֣א חָסֵ֑רוּ שַׂלְמֹֽתֵיהֶם֙ לֹ֣א בָל֔וּ וְרַגְלֵיהֶ֖ם לֹ֥א בָצֵֽקוּ׃

֍           ֍            ֍

(טז) אמנם, על אף שהבטיח להם ה' שיירשו את הארץ מיד, וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ הֵזִידוּ, ורצו לשלוח מרגלים לארץ ישראל, וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתֶיךָ.

(יז) והגם שמשה רבינו אמר להם שלא יפחדו מיושבי הארץ, וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ, וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם, וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם, וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם, ובכל זאת, וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת, חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וְלֹא עֲזַבְתָּם.

(יח) אַף כִּי – הגם שלא היה זה החטא הראשון, כי כבר עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם, וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת, וכבר אז התחייבו כליה.

(יט) וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם בַּמִּדְבָּר, ואף על פי שנדדו ארבעים שנה במדבר כעונש על מעשיהם, לא מנעת מהם את חסדיך, אֶת עַמּוּד הֶעָנָן לֹא סָר מֵעֲלֵיהֶם בְּיוֹמָם, לְהַנְחֹתָם בְּהַדֶּרֶךְ, וְאֶת עַמּוּד הָאֵשׁ בְּלַיְלָה, לְהָאִיר לָהֶם, וְאֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ.

(כ) וְרוּחֲךָ הַטּוֹבָה נָתַתָּ – השארת את רוח הנבואה למשה רבינו כדי לְהַשְׂכִּילָם, וּמַנְךָ – המן היורד מן השמים לֹא מָנַעְתָּ מִפִּיהֶם, וּמַיִם מן הבאר נָתַתָּה לָהֶם לִצְמָאָם.

(כא) וְאַרְבָּעִים שָׁנָה כִּלְכַּלְתָּם בַּמִּדְבָּר, לֹא חָסֵרוּ. שַׂלְמֹתֵיהֶם לֹא בָלוּ, וְרַגְלֵיהֶם לֹא בָצֵקוּ.