שיעור 41, ספר נחמיה, פרק י, כט-לד

כט וּשְׁאָ֣ר הָעָ֡ם הַכֹּֽהֲנִ֣ים הַ֠לְוִיִּם הַשּֽׁוֹעֲרִ֨ים הַמְשֹֽׁרְרִ֜ים הַנְּתִינִ֗ים וְֽכָל־הַנִּבְדָּ֞ל מֵֽעַמֵּ֤י הָֽאֲרָצוֹת֙ אֶל־תּוֹרַ֣ת הָֽאֱלֹהִ֔ים נְשֵׁיהֶ֖ם בְּנֵיהֶ֣ם וּבְנֹֽתֵיהֶ֑ם כֹּ֖ל יוֹדֵ֥עַ מֵבִֽין׃ ל מַֽחֲזִיקִ֣ים עַל־אֲחֵיהֶם֮ אַדִּֽירֵיהֶם֒ וּבָאִ֞ים בְּאָלָ֣ה וּבִשְׁבוּעָ֗ה לָלֶ֨כֶת֙ בְּתוֹרַ֣ת הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר נִתְּנָ֔ה בְּיַ֖ד מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־הָֽאֱלֹהִ֑ים וְלִשְׁמ֣וֹר וְלַֽעֲשׂ֗וֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹת֙ יְהוָ֣ה אֲדֹנֵ֔ינוּ וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְחֻקָּֽיו׃ לא וַֽאֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִתֵּ֥ן בְּנֹתֵ֖ינוּ לְעַמֵּ֣י הָאָ֑רֶץ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם לֹ֥א נִקַּ֖ח לְבָנֵֽינוּ׃ לב וְעַמֵּ֣י הָאָ֡רֶץ הַֽמְבִיאִים֩ אֶת־הַמַּקָּח֨וֹת וְכָל־שֶׁ֜בֶר בְּי֤וֹם הַשַּׁבָּת֙ לִמְכּ֔וֹר לֹֽא־נִקַּ֥ח מֵהֶ֛ם בַּשַּׁבָּ֖ת וּבְי֣וֹם קֹ֑דֶשׁ וְנִטֹּ֛שׁ אֶת־הַשָּׁנָ֥ה הַשְּׁבִיעִ֖ית וּמַשָּׁ֥א כָל־יָֽד׃ לג וְהֶֽעֱמַ֤דְנוּ עָלֵ֨ינוּ֙ מִצְו֔͏ֹת לָתֵ֥ת עָלֵ֛ינוּ שְׁלִישִׁ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בַּשָּׁנָ֑ה לַֽעֲבֹדַ֖ת בֵּ֥ית אֱלֹהֵֽינוּ׃ לד לְלֶ֣חֶם הַֽמַּעֲרֶ֡כֶת וּמִנְחַ֣ת הַתָּמִ֣יד וּלְעוֹלַ֣ת הַ֠תָּמִיד הַשַּׁבָּת֨וֹת הֶֽחֳדָשִׁ֜ים לַמּֽוֹעֲדִ֗ים וְלַקֳּדָשִׁים֙ וְלַ֣חַטָּא֔וֹת לְכַפֵּ֖ר עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְכֹ֖ל מְלֶ֥אכֶת בֵּית־אֱלֹהֵֽינוּ׃

֍           ֍            ֍

(כט) וּשְׁאָר הָעָם, שלא חתמו על ברית זו, הַכֹּהֲנִים, הַלְוִיִּם, הַשּׁוֹעֲרִים, הַמְשֹׁרְרִים, הַנְּתִינִים, וְכָל הַנִּבְדָּל מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת אֶל תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, נְשֵׁיהֶם בְּנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם, כֹּל יוֹדֵעַ מֵבִין.

(ל) מַחֲזִיקִים עַל יד אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם – הגדולים והחשובים שבהם, שחתמו על הברית, ומסכימים אל השבועה שנשבעו, וּבָאִים גם הם בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה, לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים, וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' אֲדֹנֵינוּ, וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו.

(לא) וכן היתה שבועתם על דברים נוספים, וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ הגויים, וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ.

(לב) וְעַמֵּי הָאָרֶץ הגויים הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת, וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר, לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם קֹדֶשׁ – ביום טוב, ואף שאיסור זה של מקח וממכר בשבת אינו מוזכר בפירוש בתורה, וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית מעבודות האדמה, וּמַשָּׁא כָל יָד – ניטוש את ההלוואות שיש לנו ביד אחרים, כמצוות שמיטת כספים.

(לג) וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְו‍ֹת נוספות, לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, מלבד מחצית השקל לשנה שהיו מחוייבים בה.

(לד) וישתמשו בכך לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת – לחם הפנים, וּמִנְחַת הַתָּמִיד – מנחת נסכי קרבנות התמיד, וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד, מוספי הַשַּׁבָּתוֹת, הֶחֳדָשִׁים – ראשי החודשים, לַמּוֹעֲדִים – מוספים הקרבים בימים טובים, וְלַקֳּדָשִׁים, כמו קרבן העומר, כבשי עצרת, וְלַחַטָּאוֹת – שעירי ראשי חדשים ומועדים, לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל, וְכֹל הנצרך למְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ.