שיעור 42, ספר נחמיה, פרק י, לה-מ
לה וְהַגּֽוֹרָל֨וֹת הִפַּ֜לְנוּ עַל־קֻרְבַּ֣ן הָֽעֵצִ֗ים הַכֹּֽהֲנִ֣ים הַלְוִיִּם֮ וְהָעָם֒ לְ֠הָבִיא לְבֵ֨ית אֱלֹהֵ֧ינוּ לְבֵית־אֲבֹתֵ֛ינוּ לְעִתִּ֥ים מְזֻמָּנִ֖ים שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֑ה לְבַעֵ֗ר עַל־מִזְבַּח֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ כַּכָּת֖וּב בַּתּוֹרָֽה׃ לו וּלְהָבִ֞יא אֶת־בִּכּוּרֵ֣י אַדְמָתֵ֗נוּ וּבִכּוּרֵ֛י כָּל־פְּרִ֥י כָל־עֵ֖ץ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֑ה לְבֵ֖ית יְהוָֽה׃ לז וְאֶת־בְּכֹר֤וֹת בָּנֵ֨ינוּ֙ וּבְהֶמְתֵּ֔נוּ כַּכָּת֖וּב בַּתּוֹרָ֑ה וְאֶת־בְּכוֹרֵ֨י בְקָרֵ֜ינוּ וְצֹאנֵ֗ינוּ לְהָבִיא֙ לְבֵ֣ית אֱלֹהֵ֔ינוּ לַכֹּ֣הֲנִ֔ים הַמְשָֽׁרְתִ֖ים בְּבֵ֥ית אֱלֹהֵֽינוּ׃ לח וְאֶת־רֵאשִׁ֣ית עֲרִֽיסֹתֵ֣ינוּ וּ֠תְרֽוּמֹתֵינוּ וּפְרִ֨י כָל־עֵ֜ץ תִּיר֣וֹשׁ וְיִצְהָ֗ר נָבִ֤יא לַכֹּֽהֲנִים֙ אֶל־לִשְׁכ֣וֹת בֵּית־אֱלֹהֵ֔ינוּ וּמַעְשַׂ֥ר אַדְמָתֵ֖נוּ לַלְוִיִּ֑ם וְהֵם֙ הַלְוִיִּ֔ם הַֽמְעַשְּׂרִ֔ים בְּכֹ֖ל עָרֵ֥י עֲבֹֽדָתֵֽנוּ׃ לט וְהָיָ֨ה הַכֹּהֵ֧ן בֶּֽן־אַהֲרֹ֛ן עִם־הַלְוִיִּ֖ם בַּעְשֵׂ֣ר הַלְוִיִּ֑ם וְהַלְוִיִּ֞ם יַֽעֲל֨וּ אֶת־מַֽעֲשַׂ֤ר הַֽמַּעֲשֵׂר֙ לְבֵ֣ית אֱלֹהֵ֔ינוּ אֶל־הַלְּשָׁכ֖וֹת לְבֵ֥ית הָֽאוֹצָֽר׃ מ כִּ֣י אֶל־הַ֠לְּשָׁכוֹת יָבִ֨יאוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל וּבְנֵ֣י הַלֵּוִ֗י אֶת־תְּרוּמַ֣ת הַדָּגָן֮ הַתִּיר֣וֹשׁ וְהַיִּצְהָר֒ וְשָׁם֙ כְּלֵ֣י הַמִּקְדָּ֔שׁ וְהַכֹּֽהֲנִים֙ הַמְשָׁ֣רְתִ֔ים וְהַשּֽׁוֹעֲרִ֖ים וְהַמְשֹֽׁרְרִ֑ים וְלֹ֥א נַֽעֲזֹ֖ב אֶת־בֵּ֥ית אֱלֹהֵֽינוּ׃
֍ ֍ ֍
(לה) וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים – כמה יביא כל אחד לעצי המערכה, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם, לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ, לְבֵית אֲבֹתֵינוּ, לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה, לְבַעֵר את העצים עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ, כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה.
(לו) וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ, שהם חיטים ושעורים, וּבִכּוּרֵי כָּל פְּרִי כָל עֵץ, שהם גפן ותאנה ורימון, זיתים ותמרים, שָׁנָה בְשָׁנָה, לְבֵית ה'.
(לז) וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ, וּבְהֶמְתֵּנוּ – בכור חמור, שפודים אותו בשה, כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְאֶת בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ להקריבו קרבן, ובשרו ניתן לַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ.
(לח) וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ – חלה המופרשת מהעיסה, וּתְרוּמֹתֵינוּ – תרומת דגן, וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר – ותרומת ענבים וזיתים [שבאותו זמן לא היו חייבים בתרומה מן התורה, וקיבלו על עצמם להפריש חלה ותרומה], נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ ניתן לַלְוִיִּם, וְהֵם הַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים – הנוטלים את המעשרות בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ – בכל המקומות שעובדים בשדות.
(לט) וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן אַהֲרֹן נוטל חלק עִם הַלְוִיִּם, בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם – כאשר היו הלויים נוטלים את המעשר, כי קנס עזרא את הלויים שלא יטלו לבדם את המעשר, אלא גם הכהנים יוכלו לקבלם, וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱלֹהֵינוּ – גם כאשר הלויים נוטלים את המעשר היו צריכים להפריש מעשר מהמעשר ולתת לכהנים, אֶל הַלְּשָׁכוֹת שבבית המקדש, לְבֵית הָאוֹצָר.
(מ) והטעם שהובא חלק הכהנים אל בית המקדש, כִּי אֶל הַלְּשָׁכוֹת יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי הַלֵּוִי אֶת תְּרוּמַת הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, וְשָׁם, בלשכות, היו כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ, וְהַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים ישבו שם לשומרם, וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים ישבו שם, וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, ואילו היו הכהנים משוטטים במקומות אחרים כדי לקבל את מתנות הכהונה, היה בית המקדש נעזב, ולכן תיקנו שיובאו התרומות אליהם, לבית המקדש.
