שיעור 58, ספר נחמיה, פרק יג, כג-לא

כג גַּ֣ם ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם רָאִ֤יתִי אֶת־הַיְּהוּדִים֙ הֹשִׁ֗יבוּ נָשִׁים֙ אַשְׁדֳּדִיּ֔וֹת עַמֳּנִיּ֖וֹת מֽוֹאֲבִיּֽוֹת׃ כד וּבְנֵיהֶ֗ם חֲצִי֙ מְדַבֵּ֣ר אַשְׁדּוֹדִ֔ית וְאֵינָ֥ם מַכִּירִ֖ים לְדַבֵּ֣ר יְהוּדִ֑ית וְכִלְשׁ֖וֹן עַ֥ם וָעָֽם׃ כה וָֽאָרִ֤יב עִמָּם֙ וָאֲקַֽלְלֵ֔ם וָֽאַכֶּ֥ה מֵהֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים וָֽאֶמְרְטֵ֑ם וָֽאַשְׁבִּיעֵ֣ם בֵּֽאלֹהִ֗ים אִם־תִּתְּנ֤וּ בְנֹֽתֵיכֶם֙ לִבְנֵיהֶ֔ם וְאִם־תִּשְׂאוּ֙ מִבְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם לִבְנֵיכֶ֖ם וְלָכֶֽם׃ כו הֲל֣וֹא עַל־אֵ֣לֶּה חָטָֽא־שְׁלֹמֹ֣ה מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֡ל וּבַגּוֹיִ֣ם הָֽרַבִּים֩ לֹֽא־הָיָ֨ה מֶ֜לֶךְ כָּמֹ֗הוּ וְאָה֤וּב לֵֽאלֹהָיו֙ הָיָ֔ה וַיִּתְּנֵ֣הוּ אֱלֹהִ֔ים מֶ֖לֶךְ עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֑ל גַּם־אוֹת֣וֹ הֶֽחֱטִ֔יאוּ הַנָּשִׁ֖ים הַנָּכְרִיּֽוֹת׃ כז וְלָכֶ֣ם הֲנִשְׁמַ֗ע לַֽעֲשֹׂת֙ אֵ֣ת כָּל־הָֽרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את לִמְעֹ֖ל בֵּֽאלֹהֵ֑ינוּ לְהֹשִׁ֖יב נָשִׁ֥ים נָכְרִיּֽוֹת׃ כח וּמִבְּנֵ֨י יֽוֹיָדָ֤ע בֶּן־אֶלְיָשִׁיב֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּד֔וֹל חָתָ֖ן לְסַנְבַלַּ֣ט הַחֹֽרֹנִ֑י וָֽאַבְרִיחֵ֖הוּ מֵֽעָלָֽי׃ כט זָכְרָ֥ה לָהֶ֖ם אֱלֹהָ֑י עַ֚ל גָּֽאֳלֵ֣י הַכְּהֻנָּ֔ה וּבְרִ֥ית הַכְּהֻנָּ֖ה וְהַלְוִיִּֽם׃ ל וְטִֽהַרְתִּ֖ים מִכָּל־נֵכָ֑ר וָאַֽעֲמִ֧ידָה מִשְׁמָר֛וֹת לַכֹּֽהֲנִ֥ים וְלַלְוִיִּ֖ם אִ֥ישׁ בִּמְלַאכְתּֽוֹ׃ לא וּלְקֻרְבַּ֧ן הָֽעֵצִ֛ים בְּעִתִּ֥ים מְזֻמָּנ֖וֹת וְלַבִּכּוּרִ֑ים זָכְרָה־לִּ֥י אֱלֹהַ֖י לְטוֹבָֽה׃

֍              ֍            ֍

(כג) ומספר עתה על הדבר השלישי שחטאו בו ישראל אחרי שעזב נחמיה את ירושלים, גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, כשחזרתי לירושלים, רָאִיתִי אֶת הַיְּהוּדִים, שהֹשִׁיבוּ [-נשאו] נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת, עַמֳּנִיּוֹת, מוֹאֲבִיּוֹת.

(כד) וּבְנֵיהֶם היו מדברים בלשון מעורבת, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית – חצי מלשונם היתה אשדודית, וחציה יהודית, וְאֵינָם מַכִּירִים שום לשון על בוריה, אינם יודעים לְדַבֵּר יְהוּדִית, וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם – וכן אינם יודעים לדבר כלשון אימם על בוריה.

(כה) וָאָרִיב עִמָּם על כך, וכשלא שמעו לקולי, וָאֲקַלְלֵם, וכשעדיין לא שמעו הוספתי בעונשיהם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים, וָאֶמְרְטֵם – תלשתי שער ראשם, וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים, אִם תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם של הגויים, וְאִם תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם, לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם.

(כו) ואותם יהודים טענו כנגדו, כיון שנאמר בתורה שטעם האיסור הוא (דברים ז ד) 'כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים', והם בטוחים בעצמם שלא יסור לבבם, הוסיף נחמיה ואמר להם, הֲלוֹא עַל אֵלֶּה חָטָא שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, על אף שהיה לו יותר קל שלא לסור, וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ, ומחמת גדולתו היה ראוי לו שלא לסור, וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה מחמת צדיקותו, וגם זו היתה סיבה שלא יסור, וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים מֶלֶךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, והרי גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת.

(כז) וְלָכֶם, שאינכם בגדלותו ולא בצדיקותו, הֲנִשְׁמַע לדבריכם, שלא תסורו אחרי הנשים הנכריות, לַעֲשֹׂת אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, לִמְעֹל בֵּאלֹהֵינוּ לְהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת.

(כח) וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, היה חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי, וכיון שהיה ממשפחה חשובה, ואדם אלים, לא היה נחמיה יכול להכותו, וָאַבְרִיחֵהוּ מֵעָלָי – גרשתיו מהעיר ירושלים, כדי שלא תהיה תואנה לסנבלט חותנו לבוא לעיר, בשביל משפחת בתו, ועל ידי זה יוכל לרגל את העיר.

(כט) וכיון שלא יכל נחמיה להענישו ממש, אמר, זָכְרָה לָהֶם אֱלֹהָי להענישם על מעשיהם, עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה – על כך שנפלט מן הכהונה, שלא יכהן במקדש, וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם – וכן נפלט מהמשפחות המיוחסות של הכהנים והלויים, כי בניו נפגמו ונעשו זרים.

(ל) וְטִהַרְתִּים מִכָּל נֵכָר – אחרי שטיהרתי את כל משפחות הכהונה מאותם שנשאו נשים נכריות, וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת, לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם, אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ.

(לא) ואחרי שהחזיר לקדמותו את כל הדברים שנשבעו עליהם ישראל בתחילה [כמבואר לעיל (פרק י)], וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת, שקיבלו על עצמם להביא לבית המקדש בזמנים קבועים, וְלַבִּכּוּרִים שקיבלו על עצמם להביא למקדש, ותקן מחדש גם דברים אלו, ועל כך סיים וביקש שייחשב הדבר כאילו עשאו מתחילה לבדו, זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי זאת לְטוֹבָה.