[תתקסד] מסכת בבא מציעא, פרק ז, ח-יא, פרק ח, א

פרק ז, משנה ח: שומרי פירות תלושים, אף שאינם רשאים לאכול מהפירות מדין תורה, אוכלים הם מכח מנהג המקום.

מן התורה יש ארבעה מיני שומרים: א. שומר חינם, החייב רק אם פשע, ואילו על שאר טענותיו הוא נשבע ונפטר. ב. שואל, חייב על הכל, ואפילו על האונס. ג-ד. שומר שכר ושוכר, נאמנים בשבועה לטעון טענות הקרובות לאונס, כגון, שבורה, שבויה ומתה, ונפטרים. אך אם טענו טענת גניבה או אבידה, חייבים לשלם.

משנה ט: רועה המקבל בהמות לשמירה, ובא זאב אחד, אין זה נחשב אונס. שני זאבים, הרי זה אונס. רבי יהודה אומר, בשעה שהזאבים מתקרבים לישוב ואינם חוששים, אף זאב אחד נחשב אונס. שני כלבים, אין זה אונס [אך יותר משנים, הרי זה אונס]. ולדעת ידוע הבבלי משום רבי מאיר אם באו משני צדדים הרי זה אונס. שודדים, הרי זה אונס. אריה, דוב, נמר, ברדלס ונחש, הרי זה אונס. ואם הרועה הוליך את בהמותיו למקומות אלו, אין זה אונס

משנה י: אם מתה הבהמה כדרכה, הרי זה אונס. אבל אם הרועה עינה אותה ברעב או בקור וכדומה ומתה, אין זה אונס. אם עלתה הבהמה לראשי ההרים בעל כרחו של הרועה, והפילה עצמה משם באופן שלא היה יכול למונעה, הרי זה אונס. אך אם העלה אותה הרועה לשם, ונפלה ומתה, אין זה אונס.

לדעת חכמים יכול כל אחד מהשומרים להתנות עם הבעלים שיפטר מחיובי שמירתו, ותנאו קיים.

משנה יא: רבי מאיר חולק על דעת חכמים שבסיום המשנה הקודמת, וסובר שכל המתנה על מה שכתוב בתורה, אפילו בתנאי שבממון, תנאו בטל. וכן הוא סובר שכל תנאי שאמר אותו האדם בנוסח שתחילה הוזכר המעשה ואחר כך התנאי, התנאי בטל. אם התנה האדם תנאי שאי אפשר לקיימו, ודאי לא התכוון לכך באמת, ולכן המעשה קיים והתנאי בטל.

פרק ח, משנה א: השואל מחבירו פרה, וקודם לכן או באותה שעה שאל את בעל הפרה או ששכרו, אינו חייב באחריותה. אך אם בשעת השאלה לא היה הבעלים מושאל או מושכר לו, אף אם לאחר מכן שאלו או שכרו, אינו נפטר.