מסכת ערכין, פרק א, משנה ב

משנה ב: הַנָּכְרִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר נֶעֱרָךְ אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַעֲרִיךְ אֲבָּל לֹא נֶעֱרָךְ. זֶה וָזֶה מוֹדִים, שֶׁנּוֹדְרִין וְנִדָּרִין:

משנה ב: נאמר בפרשת ערכין (ויקרא כז ב) 'דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה", ולשון 'בני ישראל' ממעטת גויים, ולשון 'איש כי יפליא' מרבה כל אדם ואפילו גוי, ומשנתנו מביאה מחלוקת בענין זה, לגבי מה מרבים את הגוי ולגבי מה ממעטים אותו: הַנָּכְרִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵרנֶעֱרָךְ – אם ישראל התחייב לתת את ערכו, חייב בכך, אֲבָל לֹא מַעֲרִיךְ – אם הגוי עצמו התחייב לתת ערך של אדם מסוים, אין בדבריו כלום, וטעמו, כיון שיותר מסתבר לרבות את הגוי לגבי זה שניתן להעריכו, כיון שריבתה התורה את הנערכים, שאף חרש שוטה וקטן נערכים. ומאידך לא מצאנו שריבתה התורה במעריכים, ולכן מסתבר למעט את הגוי לגבי זה שהוא עצמו אינו יכול להעריך. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הנכרי מַעֲרִיךְ, אֲבָל לֹא נֶעֱרָךְ, כיון שמצאנו שריבתה התורה טומטום ואנדרוגינוס שמעריכים ואינם נערכים. זֶה וָזֶה – רבי מאיר ורבי יהודה מוֹדִים, שֶׁהנכרים נּוֹדְרִין וְנִדָּרִין, שאם התחייב הגוי לתת דמיו של אדם אחר, כפי שוויו האמיתי, או שאדם אחר התחייב לתת את שוויו של הגוי, חלים נדריהם.