מסכת ערכין, פרק ב, משנה א2

המשך משנה א: אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָּחוּת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יֶתֶר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר. אֵין בַּנְּגָעִים פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת:

המשך משנה א: אגב כך שאמרה המשנה כלל של 'אין פחות' ו'לא יותר', יובאו עתה [עד סוף הפרק] דינים נוספים שנאמרו בהם כללים דומים: להבנת המשך המשנה יש להקדים כמה מדיני 'נדה' ו'זבה' מן התורה: א. אשה המתחילה לראות דם, כל שבעת הימים הבאים נחשבים 'ימי נדה', ובין אם ראתה בכולם ובין אם ראתה במקצתם, ביום השביעי יכולה היא לטבול [ויש חומרה בימים אלו, שאפילו ראתה ביום הראשון, צריכה להמתין עד סיום אותם שבעת הימים]. ב. לאחר סיום אותם שבעה ימים, יש אחד עשר ימים הנקראים 'ימי זיבה', שאם ראתה ביום אחד או יומיים מהם, הרי היא ממתינה יום אחד של טהרה וטובלת לערב. ואם ראתה שלשה ימים, צריכה לספור שבעה ימים נקיים, ולהביא קרבן [ויש חומרה בימים אלו, שאם ראתה שלשה ימים רצופים, צריכה לספור שבעה ימים נקיים נוספים]. ג. אם ראתה דם כל אחד עשר ימי זיבתה, אינה חוזרת לפתח נידתה, כלומר למניית שבעה ימי נדה, עד שתספור שבעה ימים נקיים, וכשתראה לאחריהם יהיה זה פתח נדתה, ומונה שבעה ימי נדה, ולאחריהם אחד עשר ימי זיבה. ד. אם לא ראתה כלל דם באותם אחד עשר יום של ימי זיבה, אזי כשתראה שוב הרי היא מתחילה שבעה 'ימי נדה' כפי שהתבארו לעיל, ולאחריהם אחד עשר 'ימי זיבה' [אף אם לא ראתה בהם כלל, מכונים כך כיון שאם תראה בהם יהיה דינה כזבה], ואם לא ראתה באותם אחד עשר יום, כשתראה שוב הרי היא נדה, ולא זבה, שאין ימי זיבה אלא אחד עשר יום שלאחר שבעת 'ימי נדה'.

משנתנו עוסקת באשה שראתה דם, ואינה זוכרת אם היא בימי נדה, שצריכה היא להמתין עד סיום שבעת ימי נדתה, או שהיא בימי זיבה, שאז די בכך שתשמור יום אחד של טהרה ותטבול בערב.

אֵין פֶּתַח בַּטּוֹעָה פָּחוּת מִשִּׁבְעָה, וְלֹא יֶתֶר עַל שִׁבְעָה עָשָׂר – אשה שטעתה בחשבונה, ואינה יודעת אם היא בימי נדה או בימי זיבה, אינה חוזרת ל'פתח נדתה', כלומר לתחילת שבעת 'ימי נדה' שהתבארו לעיל, בפחות משבעה ימים נקיים, ולא יותר משבעה עשר נקיים. והטעם לכך, כיון שאם רואה היא יום אחד, אינה יודעת אם זהו היום הראשון לנדתה, או היום הראשון לזיבתה, ואמנם אם היה זה היום הראשון לימי זיבה, היה די בכך שתספור שבעה ימים נקיים, ואם תראה לאחר מכן תחזור ל'פתח נדתה', אך יתכן שהיה זה היום הראשון לימי נדה, ואז עליה להמתין עוד ששה ימים לסיום ימי נדתה, ולאחריהם לאחד עשר ימי הזבה, כדי לחזור שוב לפתח נדתה [שאם תראה שוב, תמנה זאת כראייה של ימי נדה], הרי שהם שבעה עשר ימים. ובאופן שראתה שלשה ימים רצופים, הרי אם נאמר שהם ימי זיבה, די לה בכך שתספור שבעה ימים נקיים ותחזור לפתח נידתה, אך אנו חוששים שמא אין כל שלשת הימים מימי זיבתה, אלא שמא שני הימים הראשונים היו מימי זיבה, והיום השלישי היה מיום נידתה, ואם כן עליה להמתין עוד שבעה עשר יום. וכיון שבכל אופן שראתה כמה ימים רצופים החשש הוא רק ששני הימים הראשונים היו מימי זיבה, ולא היום השלישי, ממילא אם ראתה שלשה עשר ימים רצופים, די לה בספירת שבעה ימים נקיים ממה נפשך, אם נאמר שהיום הראשון היה תחילת ימי נדה, הרי ראתה בשלשה מימי הזיבה, וסופרת שבעה נקיים וחוזרת לפתח נידתה. ואף אם נחשוש ששני הימים הראשונים היו מימי זיבה, ולאחריהם שבעה ימי נדה, ואחריהם שוב ארבעה ימי זיבה, הרי יחד עם שבעת הימים הנקיים שהיא סופרת מסתיימים אחד עשר ימי זיבה, וחוזרת לפתח נידתה, שאם תראה עתה, תוכל להחשיב זאת כיום ראשון לימי נדה [אבל אם ראתה פחות משלשה עשר יום, וכגון שנים עשר יום, אנו חוששים שמא שני הימים הראשונים היו ימי זיבה, ולאחריהם שבעה ימי נדה, ואם כן מהיום העשירי והלאה מתחילים ימי זיבה, ואינה חוזרת לפתח נדתה עד סיום אחד עשר ימי זיבה].

אֵין מי שמוסגר בַּנְּגָעִים, לראות אם הוא טמא או טהור, פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, שיש בנגעי אדם מי שמוסגר לשבוע, וְלֹא יֶתֶר עַל שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת, בנגעי בתים, שבשבוע השני מוציא את האבנים הנגועות וטח את הבית, ומסגירים את הבית לשבוע שלישי.