מסכת ערכין, פרק ז, משנה ה

משנה ה: הַלּוֹקֵחַ שָׂדֶה מֵאָבִיו, מֵת אָבִיו וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה. הִקְדִּישָׁהּ וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה מִקְנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז), וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה, יוֹצֵאת זוֹ שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה. שְׂדֵה מִקְנָה אֵינָהּ יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם מַקְדִּישִׁים לְעוֹלָם, וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל:

משנה ה: כפי שהתבאר במשניות הקודמות, אדם המקדיש שדה אחוזה, והיא שדה שהגיעה אליו בירושה מאבותיו, פדיונה אינו לפי שוויה, אלא לפי הערך הקבוע שאמרה התורה, כל מקום של זריעת כור שעורים בחמשים שקל כסף. אמנם המקדיש 'שדה מקנה', והיא שדה שקנאה מאדם אחר, נפדית לפי שוויה האמיתי. משנתנו דנה עתה בשדה שניתן להחשיבה גם כשדה אחוזה וגם כשדה מקנה: הַלּוֹקֵחַ [-הקונה] שָׂדֶה מֵאָבִיו, ומֵת אָבִיו והורישה לו, וְאַחַר כָּךְהִקְדִּישָׁהּ הבן, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה, שהרי קודם שהקדישה כבר ירשה, והרי היא אצלו בתורת שדה אחוזה. אבל אם הִקְדִּישָׁהּ בחיי אביו, כשהיתה השדה אצלו בתורת שדה מקנה, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו, ועתה [בעודה מוקדשת] הרי היא ראויה להיות לפניו כשדה אחוזה, הֲרֵי הִיא כִּשְׂדֵה מִקְנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, הרי היא כִּשְׂדֵה אֲחֻזָּה, כיון שדינים אלו נקבעים לפי זמן ההקדשה, ובאותו זמן היתה זו שדה מקנה, ולמדו זאת ממהשֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז כב) 'וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ', ומכך שלא נאמר רק 'אשר לו שדה אחוזתו', אלא 'משדה אחוזתו', יש ללמוד ששדה מקנה היא רק שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה בעתיד לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה, יוֹצֵאת מכלל זה שדה זוֹ, שֶׁהִיא רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחֻזָּה כאשר יירשנה מאביו.

שְׂדֵה מִקְנָה – שדה שקנה אדם מחבירו, ועתידה לחזור למוכר ביובל, אֵינָהּיוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל, והטעם לכך, לפי שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ,וכיון שאם היתה השדה נשארת ברשותו, היתה חוזרת ביובל למוכר, נמצא שאין לקונה זכות בשדה אלא עד שנת היובל, ממילא גם הקדשתו אינה אלא עד שנת היובל, וביובל חוזרת היא למוכר. כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, מַקְדִּישִׁים שדה אחוזה לְעוֹלָם, ואפילו בשנת היובל עצמה, בשונה מישראל, שאינו יכול להקדיש את שדהו בשנת היובל, וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל, בֵּין לְאַחַרהַיּוֹבֵל, בשונה מישראל, שאם לא גאל קודם היובל, אינו גואל לאחר היובל, שנאמר (ויקרא כה לב) 'גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם'.