[תתקצט] מסכת בבא מציעא, חזרה, פרק ג

פרק ג, משנה א: אדם השומר בחינם על חפץ של חברו, ונגנב החפץ, ואף שהיה יכול להשבע ולהפטר, שילם לבעלים מרצונו, אם נמצא הגנב, הרי הוא משלם לשומר את כל התשלומים [קרן, כפל, וארבעה וחמשה אם טבח או מכר]. אבל אם נשבע השומר ונפטר, משלם הגנב לבעלים.

משנה ב: השוכר פרה מחבירו, וחיובי אחריותו הם רק בגניבה או אבידה, ולא באונסין, והשאילה לאדם אחר, שחיוביו כשואל הם גם באונסין, ומתה הפרה באונס, לדעת תנא קמא נשבע השוכר שמתה באונס, והשואל משלם לשוכר. ולדעת רבי יוסי משלם השואל לבעלים.

משנה ג: הגוזל ממון, ואומר לשני בני אדם שגזל מאחד מהם ואינו יודע ממי, והם אינם תובעים אותו, או שאומר לשני בני אדם שאביו של אחד מהם הפקיד אצלו ממון ואינו יודע מי מהם, ובא לצאת ידי שמים, צריך לתת לכל אחד את כל סכום הגזילה או הפקדון.

משנה ד: שני בני אדם שהפקידו ממון אצל אחד, אחד מהם הפקיד מאה וחבירו מאתיים, ועשו זאת זה בפני זה, ולאחר מכן טוען כל אחד שהמאתים הם שלו, לדעת תנא קמא נותן לכל אחד מאה, והמאה הנוספים יהיו מונחים עד שיבא אליהו. ולדעת רבי יוסי אינו נותן להם כלום, אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.

משנה ה: שני בני אדם שהפקידו כלים ביד אדם, ועשו כן זה בפני זה, ועתה טוען כל אחד מהם שהכלי היקר הוא שלו, לדעת תנא קמא נותן לאחד מהם את הקטן, ולשני נותן את דמי הקטן מתוך הגדול, לאחר שמוכרו, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. ולדעת רבי יוסי הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.

משנה ו: המפקיד פירות אצל חברו, והם מתחילים להרקיב או להאכל על ידי עכברים, לדעת תנא קמא לא יגע בהם, ולרבן שמעון בן גמליאל ימכרם על פי בית דין.

משנה ז: המפקיד פירות אצל חבירו, ועירבם השומר עם פירותיו, כשמחזיר לו אינו צריך להחזיר כל מה שנתן לו, אלא מפחית את השיעור שדרך פירות אלו להיחסר, לפי אותו מקום, ולפי כל שנה ושנה ששהו הפירות ברשותו. אמנם לדעת רבי יוחנן בן נורי אינו מחסיר לו אלא לפי השיעור שנחסר כור אחד בכל שנה, אף אם הפקיד אצלו כמות גדולה יותר. ולדעת רבי יהודה, אם הפקיד בידו עשרה כורים או יותר, בימות החמה, ומחזירם לו בימות הגשמים, אינו מפחית לו כלום, כיון שבזמן זה הם מתנפחים מעט, ונפיחות זו משלימה את מה שאכלו העכברים.

משנה ח: וכן המפקיד אצל חברו יין, ועירבם עם יינו, יפחית לו את השיעור שנבלע בקנקנים, ואם הפקיד שמן, יפחית לו את שיעור השמרים ואת שיעור הבליעה, ולכן אם היה השמן מזוקק, אינו מפחית לו שמרים, ואם היו הקנינים ישנים, שאינם בולעים, אינו מפחית לו שיעור זה. ולדעת רבי יהודה המוכר לחבירו שמן מזוקק במהלך השנה, שקונה ממנו מעט מעט, והשמרים נשארים אצל המוכר, מפחית לו בסוף השנה את שיעור השמרים שהיה ראוי לו לקבל לפי כמות השמן שקנה.

משנה ט: המפקיד אצל חברו חבית, בין אם ייחד לה השומר מקום ובין אם לא ייחד לה מקום, וטלטלה לצורכה, ונשברה, פטור. ואם טלטלה לצורך עצמו, לדעת רבי עקיבא חייב תמיד, ואפילו אם כבר החזירה למקומה. ולדעת רבי ישמעאל, אם נשברה כשהיא בידו, חייב. ואם כבר החזירה למקומה, פטור.

משנה י: המפקיד מעות אצל חברו, צריך לשומרם בקרקע, אבל אם צררם והפשילם לאחוריו, או שמסריו לילדיו הקטנים, או שהניחם בביתו ולא נעל בפניהם כראוי, ונגנבו, חייב. ואם שמרם במקום שדרך השומרים לשמור בו מעות, פטור.

משנה יא: המפקיד מעות כשהם צרורים וקשורים באופן שונה מהרגיל, אסור לשומר להשתמש בהם, ולכן דינו ככל שומר חנם. ואם היו צרורים באופן רגיל, אם השומר הוא שולחני, רשאי להשתמש בהם, וקודם שהשתמש דינו כשומר שכר, ואחר שהשתמש דינו כלוה. ואם השומר הוא אדם רגיל, אסור לו להשתמש, ודינו כשומר חנם. ואם הוא חנוני, לרבי מאיר דינו כשאר אדם, ולרבי יהודה דינו כשולחני.

משנה יב: שומר השולח יד בפקדון, לדעת בית שמאי משלם כפי שוויה עתה, אף אם התייקרה יותר, ולדעת בית הלל  משלם כשוויה בעת ששלח בה יד. ולרבי עקיבא משלם כשוויה בעת התביעה.

החושב לשלוח יד בפקדון ועדיין לא עשה זאת, ואבד הפקדון באונס, לבית שמאי חייב ולבית הלל פטור, ואפילו אם שלח יד במקצתו אינו מתחייב על השאר. אך אם הגביה את החבית כדי ליטול ממנה אפילו מקצת, נחשב כשולח יד בכולה.