ספר המדע: הלכות עבודת כוכבים, פרק ט, ד-ו
ד) הנוצרים, עובדי עבודה זרה הם, ויום ראשון הוא יום אידם, לפיכך אסור לתת ולשאת עמהם בארץ ישראל ביום חמישי, ויום ששי שבכל שבת, ושבת, ואין צריך לומר יום ראשון עצמו, שהוא אסור בכל מקום, וכן נוהגין עמהם בכל אידיהם:
ה) יום שמתכנסין בו עובדי כוכבים להעמיד להן מלך, ומקריבין ומקלסים לאלהיהם, יום חגם הוא, והרי הוא כשאר חגיהם. אבל עובד כוכבים שעושה הוא חג לעצמו, ומודה לכוכב שלו, ומקלסו ביום שנולד בו, וכן יום תגלחת זקנו או בלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ושיצא מבית האסורים, ויום שעשה בו משתה לבנו, וכיוצא באלו, אינו אסור אלא אותו היום ולא שלשה ימים קודם לכן, ואותו האיש בלבד העושה חג באותו יום, ולא שאר גויים. וכן יום שימות להן בו מת, ויעשוהו חג, אותם העושים אסורין באותו היום בלבד. וכל מיתה ששורפין בה כלים ומקטרים קטורת, בידוע שיש בה עבודת כוכבים. אין יום החג אסור אלא לעובדיה בלבד, אבל אותם גויין ששמחים בו, ואוכלין ושותין, ומשמרין אותו מפני מנהג או מפני כבוד המלך, אבל הם אין מודין בו, הרי אלו מותרין לשאת ולתת עמהן:
ו) דברים שהן מיוחדין למין ממיני עבודת כוכבים שבאותו מקום, אסור למכור לעובדי אותה עבודת כוכבים שבאותו המקום לעולם, ואפילו שלא בסמוך לימי חגיהם, ודברים שאינן מיוחדין לה, מוכרין אותם סתם. ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לעבודת כוכבים, אסור למכור לו, אלא אם כן פסלו מלהקריבו לעבודת כוכבים, וכגון שמוכר לו בהמה, וחותך את אחד מאצבעותיה, לפי שאין הגויים מקריבין קרבן חסר לעבודת כוכבים:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
