שיעור 295, ספר איוב, פרק לט, ה-ח

ה מִֽי־שִׁלַּ֣ח פֶּ֣רֶא חָפְשִׁ֑י וּמֹֽסְר֥וֹת עָ֝ר֗וֹד מִ֣י פִתֵּֽחַ׃ ו אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי עֲרָבָ֣ה בֵית֑וֹ וּֽמִשְׁכְּנוֹתָ֥יו מְלֵחָֽה׃ ז יִ֭שְׂחַק לַֽהֲמ֣וֹן קִרְיָ֑ה תְּשֻׁא֥וֹת נֹ֝גֵ֗שׂ לֹ֣א יִשְׁמָֽע׃ ח יְת֣וּר הָרִ֣ים מִרְעֵ֑הוּ וְאַחַ֖ר כָּל־יָר֣וֹק יִדְרֽוֹשׁ׃

֍             ֍              ֍

(ה) ומבאר את דרכי ההשגחה על מעונם של בעלי החיים, מִי שִׁלַּח פֶּרֶא [-שור הבר] חָפְשִׁי, וּמֹסְרוֹת עָרוֹד [-חמור הבר] מִי פִתֵּחַ, כי בעלי חיים אלו אמנם מצויים גם אצל בני האדם, אך אינם מקבלים את בעלותו של האדם, ונשארים במצבם הפראי.

(ו) אֲשֶׁר שַׂמְתִּי את העֲרָבָה [-המדבר] לבֵיתוֹ, וּמִשְׁכְּנוֹתָיו מְלֵחָה – והמקומות שסביבות ביתו, הם ארץ מלחה, הגרועה מהערבה, שאינה ראויה כלל לישוב.

(ז) ובעל חיים פראי זה יִשְׂחַק לַהֲמוֹן קִרְיָה – ילעג לחיים בקריה המלאה בהמון אנשים, כי איננו רוצה כלל לחיות בישוב בני אדם, אף ששם יימצאו מזונותיו בשפע, וטוב לו יותר לחיות במדבר, ששם יוכל לחיות בחופשיות, ותְּשֻׁאוֹת – את קולו של הנֹגֵשׂ בו לעבוד, לֹא יִשְׁמָע.

(ח) יְתוּר הָרִים – מה שימצא לאכול אחרי שיתור את ההרים, זהו מִרְעֵהוּ, וְאַחַר כָּל עשב יָרוֹק יִדְרוֹשׁ.