מסכת שבת, פרק יא, משנה ו

משנה ו: הַזּוֹרֵק וְנִזְכַּר לְאַחַר שֶׁיָּצְאָה מִיָּדוֹ קְלָטָהּ אַחֵר אוֹ קְלָטָהּ כֶּלֶב אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה פָטוּר הַזּוֹרֵק לַעֲשׂוֹת חַבּוּרָה בֵּין בָּאָדָם בֵּין בַּבְּהֵמָה וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חַבּוּרָה פָּטוּר זֶה הַכְּלָל כָּל חַיְיבֵי חַטָאוֹת אֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיְהֵא תְחִלָּתָן וְסוֹפָן שְׁגָגָה תְּחִלָּתָן שְׁגָגָה וְסוֹפָן זָדוֹן אוֹ תְּחִלָּתָן זָדוֹן וְסוֹפָן שְׁגָגָה פְּטוּרִין עַד שֶׁתְּהֵא תְחִלָּתָן וְסוֹפָן שְׁגָגָה:

משנה ו: משנתנו דנה באופן שלא נעשתה כל המלאכה באופן המחייב: הַזּוֹרֵק אבן מרשות לרשות בשוגג, וְנִזְכַּר ששבת היום לְאַחַר שֶׁיָּצְאָה מִיָּדוֹ, ונמצא שתחילת המעשה היה בשוגג וסופו במזיד. וכן אם לא נזכר באמצע ששבת היום, אך קְלָטָהּ אדם אַחֵר בידו, ונמצא ששני בני אדם היו שותפים במלאכה זו, אוֹ שקְלָטָהּ כֶּלֶב בפיו, ולא היתה כוונת הזורק לכך,  אוֹ שֶׁנִּשְׂרְפָה באויר קודם שנחה, פָטוּר.

הַזּוֹרֵק אבן כדי לַעֲשׂוֹת חַבּוּרָה, בֵּין בָּאָדָם בֵּין בַּבְּהֵמָה, וְנִזְכַּר ששבת היום עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חַבּוּרָה, ונמצא שבזמן זה הוא מזיד, פָּטוּר.

זֶה הַכְּלָל, כָּל חַיְיבֵי חַטָאוֹת אֵינָן חַיָּבִין עַד שֶׁיְהֵא תְחִלָּתָן וְסוֹפָן שְׁגָגָה. אבל אם היתה תְּחִלָּתָן שְׁגָגָה וְסוֹפָן זָדוֹן, אוֹ שהיתה תְּחִלָּתָן זָדוֹן וְסוֹפָן שְׁגָגָה, פְּטוּרִין, עַד שֶׁתְּהֵא תְחִלָּתָן וְסוֹפָן שְׁגָגָה.