מסכת שבת, פרק יב, משנה א

משנה א: הַבּוֹנֶה כַּמָּה יִבְנֶה וִיהֵא חַיָּב הַבּוֹנֶה כָל שֶׁהוּא וְהַמְסַתֵּת וְהַמַּכֶּה בַפַּטִישׁ וּבַמַּעֲצָד הַקּוֹדֵחַ כָּל שֶׁהוּא חַיָּב זֶה הַכְּלָל כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה וּמְלַאכְתּוֹ מִתְּקַיֶּמֶת בַּשַּׁבָּת חַיָּב רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף הַמַּכֶּה בַקֻּרְנָס עַל הַסַּדָּן בִּשְׁעַת מְלָאכָה חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִמְתַקֵּן מְלָאכָה:
משנה א: בתחילת פרק שביעי נמנו ל"ט מלאכות שבת, במשניות הבאות יבוארו שיעוריהן של מלאכות אלו. שואלת המשנה, הַבּוֹנֶה, שהוא אב מלאכה, כַּמָּה יִבְנֶה וִיהֵא חַיָּב ומשיבה, הַבּוֹנֶה אפילו כָל שֶׁהוּא, וְכן הַמְסַתֵּת – מיישר ומרבע את האבן, שתהא נאה, וְהַמַּכֶּה בַפַּטִישׁ וּבַמַּעֲצָד – גומר מלאכה, וכגון כשחוצב אבן מההר וסיים לחצוב את רובה, מכה בפטיש הכאה אחת גדולה כדי לעוקרה לגמרי, או שעשה כן ב'מעצד' שהוא גרזן קטן  [וזהו שם כולל לכל סיום מלאכה, שחייבים בזה משום 'מכה בפטיש'], וכן הַקּוֹדֵחַ חור, אפילו כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב.

זֶה הַכְּלָל, כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה, וּמְלַאכְתּוֹ מִתְּקַיֶּמֶת בַּשַּׁבָּת – שזו מלאכה שיש המשאירים אותה כך, ואין מוסיפים אליה, הרי זו מלאכה שלימה, וחַיָּב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמַּכֶּה בַקֻּרְנָס עַל הַסַּדָּן בִּשְׁעַת מְלָאכָה, חַיָּב, כלומר, כשמרדדים טסי מתכת מניחים אותם על הסדן ומכים בקורנס, ומידי פעם מכים בקורנס על הסדן עצמו כדי להחליק את הקורנס, והעושה כן חייב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִמְתַקֵּן מְלָאכָה, שהרי על ידי זה הוא מחליק את הקורנס, ויכול הוא להמשיך ולהכות על טסי המתכת ולרדדם.