שיעור 17, ספר שופטים, פרק ה, כח-לא

כח בְּעַד֩ הַֽחַלּ֨וֹן נִשְׁקְפָ֧ה וַתְּיַבֵּ֛ב אֵ֥ם סִֽיסְרָ֖א בְּעַ֣ד הָֽאֶשְׁנָ֑ב מַדּ֗וּעַ בֹּשֵׁ֤שׁ רִכְבּוֹ֙ לָב֔וֹא מַדּ֣וּעַ אֶֽחֱר֔וּ פַּֽעֲמֵ֖י מַרְכְּבוֹתָֽיו׃ כט חַכְמ֥וֹת שָֽׂרוֹתֶ֖יהָ תַּֽעֲנֶ֑ינָּה אַף־הִ֕יא תָּשִׁ֥יב אֲמָרֶ֖יהָ לָֽהּ׃ ל הֲלֹ֨א יִמְצְא֜וּ יְחַלְּק֣וּ שָׁלָ֗ל רַ֤חַם רַֽחֲמָתַ֨יִם֙ לְרֹ֣אשׁ גֶּ֔בֶר שְׁלַ֤ל צְבָעִים֙ לְסִ֣יסְרָ֔א שְׁלַ֥ל צְבָעִ֖ים רִקְמָ֑ה צֶ֥בַע רִקְמָתַ֖יִם לְצַוְּארֵ֥י שָׁלָֽל׃ לא כֵּ֠ן יֹֽאבְד֤וּ כָל־אֽוֹיְבֶ֨יךָ֙ ה֔' וְאֹ֣הֲבָ֔יו כְּצֵ֥את הַשֶּׁ֖מֶשׁ בִּגְבֻרָת֑וֹ וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃

֍           ֍            ֍

(כח) בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, כי ראתה שאינו חוזר מהמלחמה, וחששה שנהרג, בְּעַד הָאֶשְׁנָב, מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ [-התאחר] רִכְבּוֹ לָבוֹא, מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו.

(כט) חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה – החכמות שבין השרות רצו לנחם אותה, ואַף הִיא עצמה תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ – אמרה דברים אלו לנחם את עצמה.

(ל) הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר – כל אחד מהחיילים לקח לו עלמה או שתים מישראל, שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא -ולסיסרא שהוא ראש הצבא נתנו את השלל המובחר מהבגדים הצבעוניים, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה – בגדים רקומים בצבעים שונים, צֶבַע רִקְמָתַיִם – בגדים הרקומים משני עבריהם בצבעים, לְצַוְּארֵי שָׁלָל – נתונים בראש השלל, לסיסרא שהוא ראש הצבא.

(לא) אבל באמת היו אלו תנחומים של הבל, כי נהרג סיסרא ואבדו חייליו, ועל זה סיימה דבורה את שירתה ואמרה, כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה'. וְאֹהֲבָיו – ואוהבי ה' יאירו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ ממקום זריחתה ועד אמצע היום בִּגְבֻרָתוֹ – בזמן שאין העננים מסתירים אותה. וכותב הספר מוסיף ואומר את מה שהיה לאחר מלחמה זו [אך אין זה חלק מהשירה], וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה, כי היו ישראל צדיקים כל חיי דבורה.