מסכת עירובין, פרק א, משנה ג

משנה ג: הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ, רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וְהָאָרִיחַ חֲצִי לְבֵנָה שֶׁל שְׁלֹשָה טְפָחִים, דַּיָהּ לַקּוֹרָה שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח, כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ לְאָרְכּוֹ:

כפי שהתבאר במשניות הקודמות, מבוי מותר בטלטול על ידי הנחת קורה בראשו, מעל הפתח. משנתנו מבררת את צורתה וחוזקה של אותה קורה, הראויה להתיר את המבוי: הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ, שהנחתה מתירה את המבוי בטלטול, צריכה להיות רְחָבָהּ בשיעור שיש בו כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ – שיהא ניתן להניח עליה אריח, ולא יפול, ומבארת המשנה, וְהָ'אָרִיחַ' האמור כאן, הוא חֲצִי לְבֵינָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, נמצא שרוחב אריח זה הוא טפח ומחצה, ולכן דַּיָּהּ לַקוֹרָה שֶׁתְּהֵא רְחָבָה טֶפַח, כְּדֵי שתהא ראויה לְקַבֵּל על גבה אָרִיחַ המונח לְרָחְבּוֹ, כלומר, שרוחב האריח, שהוא טפח ומחצה, יהא כנגד רוחב הקורה, שהיא טפח. והטעם בכך, שבשיעור זה נראית הקורה כהתחלת בנין, שניתן להניח עליה אריחי בנין, ולבנות על גבה.