מסכת ביצה – פרק רביעי

שנינו במשנה, 'וְלֹא בְּקַרְדֹּם'. אָמַר רַב (הונא) [חִינְנָא] בַּר שֶׁלֶמְיָה, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, לֹא שָׁנוּ במשנתנו שביום טוב אסור לבקע עצים בקרדום, אֶלָּא בְּנַקְבוּת שֶׁלּוֹ – בצד הרחב שלו, שזו דרך הבקיעה בימות החול, אֲבָל בְּזַכְרוּת שֶׁלּוֹ – בצד הצר של הקרדום, שאין דרך לבקוע בו עצים בחול, מֻתָּר, כיון שדרך שינוי היא. ולפי זה מה ששנינו במשנה שבקופיץ מותר, היינו בכל אופן, כיון שבמקומם של המבארים כן היו עושים את הקופיץ באופן שאין לו כלל צד רחב שדרך לבקוע בו בימות החול. מביאה הגמרא לשון אחרת בענין זה: אִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵיפָא – יש ששנו מימרא זו של רב לגבי הסיפא, ששנינו בה שההיתר לבקוע עצים ביום טוב הוא 'אֶלָּא בְּקוֹפִיץ', ועל זה אָמַר רַבִּי (הונא) [חִינְנָא] בַּר שֶׁלֶמְיָה, לֹא שָׁנוּ שמותר לבקוע בקופיץ, אֶלָּא בְּזַכְרוּת שֶׁלּוֹ – בצד הצר שלו, שאין דרך לבקוע בו עצים בחול, אֲבָל בְּנַקְבוּת שֶׁלּוֹ, שדרך לבקוע בו בחול, אָסוּר, ולפי לשון זו מה שאסרה המשנה בקרדום היינו בכל אופן שהוא, כיון שבמקומם של המבארים כן היו עושים את הקרדום באופן שאין לו צד צר כלל. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'נַקְבוּת שֶׁלּוֹ' היינו הַצַּד הָרָחָב, וְהַצַּד הַקָּצָר הוּא הַ'זַּכְרוּת'.

שנינו במשנה, בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּירוֹת סָתוּם וְכוּ'. הגמרא מביאה דין בענין דומה: אָמַר שְׁמוּאֵל, חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע – קשרי חבלים שבדלתות בורות או מערות שבקרקע, מַתִּיר – מותר לפותחם בשבת וביום טוב, כיון שאין זה קשר של קיימא, שהרי עומד הוא לפתיחה וסגירה תמיד, אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ – אך אסור לנתק או לחתוך את החבלים, כיון שהם מחוברים לבור או למערה שבקרקע, והחבל נחשב כחלק מהמבנה, וחיתוכו או ניתוקו נחשבים כ'סתירה'. וְחותמות שֶׁבַּכֵּלִים, כגון קופסא סגורה וקשורה בחבל, מַתִּיר, וּמַפְקִיע וְחוֹתֵךְ, אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב, כיון שאין איסור בניה וסתירה בכלים.

משנה

אֵין פּוֹחֲתִין אֶת הַנֵּר – אסור ליטול גוש חרס בשעה שהוא רך, ולעשות בו צורת נר עם כלי קיבול לשמן, מִפְּנֵי שֶׁבכך הוּא עוֹשֶׂה כְּלִי. וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין, שהרי זהו איסור 'מכבה', עשיית הפתילה או העץ לפחם. וְאֵין חוֹתְכִין את הַפְּתִילָה לִשְׁנַיִם, שהרי יש בכך תיקון כלי לצורך פתילה. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוֹתְכָה בָּאוּר לִשְׁתֵּי נֵרוֹת, ובגמרא יבואר טעם ההיתר.

גמרא

שנינו במשנה, 'רבי יהודה אומר, חותכה באור לשתי נרות'. תמהה הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה חיתוך הפתילה בְּסַכִּין, דְּלֹא – שמודה רבי יהודה שאסור לחתוך, והיינו כיון דְּקָא מְתַקֵּן מָנָא – שיש בכך משום תיקון כלי, בָּאוּר נַמִי קָא מְתַקֵּן מָנָא – הרי גם כשחותך את הפתילה על ידי האש מתקנה בכך, ומדוע מתיר זאת רבי יהודה. תָּנֵי רַבִּי חִיָיא – שנה רבי חייא את דברי רבי יהודה בברייתא, חוֹתְכָה בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת, כלומר, מניח את הפתילה הארוכה בשני נרות, כשהיא מכופפת ראשה האחד לכאן וראשה השני לכאן, ומדליק אותה באמצע, והיא נפרדת מעצמה לשתי פתילות, וכיון שעושה זאת בדרך הדלקה, ואין ניכרת כוונתו לתקן את הפתילה, הדבר מותר.

דין נוסף בענין תיקון הפתילה ביום טוב: אָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא, אָמַר רַב, מוֹחַטִין אֶת הַפְּתִילָה בְּיוֹם טוֹב. מבררת הגמרא, מַאי – מה הכוונה בלשון 'מוֹחַטִין'. ומבארת, אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר שֶׁלֶמְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, לְעֲדּוּיֵי חוֹשְׁכָא – להסיר את החושך, כלומר, להסיר את הפחם שבראש הפתילה המחשיך את אור הנר, כדי שיאיר הנר היטב, וקרוי מוחטין כיון שדרך לעשות כן על ידי מחט.

תָּאנִי בַּר קַפָּרָא, שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּפְּתִילָה, שְׁלֹשָׁה לְהַחְמִיר וּשְׁלֹשָׁה לְהָקֵל, ואלו שלשת הדברים שאמרו בה להחמיר, אֵין גּוֹדְלִין [קולעים] אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה [-בתחילה] בְּיוֹם טוֹב, אם לא הכינוה בערב יום טוב. וְאֵין מְהַבְהְבִין אוֹתָהּ בָּאוּר לפני ההדלקה, כדי שכאשר ידליקוה תידלק היטב. וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם, כיון שכל הדברים הללו מתקנים אותה להדלקה, והרי זה תיקון כלי האסור ביום טוב. ואלו שְׁלֹשָׁה דברים שאמרו בה לְהָקֵל, אם כבר הכינוה בערב יום טוב, מְמַעֲכָה בַּיָּד ביום טוב לתקנה קצת, וְשׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּשֶׁמֶן כדי שתידלק היטב, וְחוֹתְכָה בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת, וכדעת רבי יהודה במשנתנו.

משנה

כאשר צולים מאכלים על גבי רשת, עשויה האש לחרוך את המאכל עצמו, ולכן היו מניחים על גבי הרשת חתיכות חרס או פיסות נייר רטובות, ועליהם את המאכלים, משנתנו עוסקת בענין זה: אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר, כדי להניח את החרס השבור או הנייר החתוך על גבי הרשת, לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ, כיון שיש בכך משום תיקון כלי. וְאֵין גּוֹרְפִין תַנּוּר וְכִירַיִם מהטיח שנפל לתוכם, שאף בזה יש משום תיקון התנור לאפיה, אֲבָל מְכַבְּשִׁין – כובשים את הטיח כדי שיהא התנור חלק. וְאֵין מַקִּיפִין – אין מצמידים שְׁתֵּי חָבִיּוֹת זו לזו, להבעיר אש ביניהם, כדי לִשְׁפּוֹת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה לצורך בישול, כדרך שעושים בזמן שאין כיריים, והדבר אסור משום שנראה הדבר כעשיית אהל. וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בִּבְקַעַת – בחתיכת עץ קטנה, כדי שתעמוד ביושר, וְכֵן בַּדֶּלֶת, ובגמרא תבואר כוונת המשנה בלשון זו. וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בַּמַּקֵּל ברשות הרבים בְּיוֹם טוֹב, ובגמרא יבואר טעמו של דין זה.