מסכת בבא בתרא, חזרה, פרק ד,ז – פרק ה,ב

פרק ד, משנה ז: המוכר 'עיר', מכר בכלל זה את הבתים [את החצירות], את כל סוגי הבורות, המרחצאות, השובכות, בתי הבד לסחיטת זיתים, גינות ופרדסים. אבל לא מכר את הדברים המיטלטלין, כמו מפתחות הדלתות, או סחורות הנמצאות בעיר. ואם אמר לו 'היא, וכל מה שבתוכה', קנה את כל מה שבעיר, ואפילו בהמות ועבדים. רבן שמעון בן גמליאל אומר שבכלל מכירת העיר גם מכירת העבד הממונה על שמירתה.

משנה ח: המוכר שדה, מכר את האבנים שבה המשמשים אותה, ואת הקנים שבכרם המשמשים לקשירת הגפנים, ואת התבואה המחוברת לקרקע, ואת הקנים הגדלים בקלח אחד, כשמקום גדילתו פחות מבית רובע קב, ואת סוכת השומר שינה מחוברת לקרקע [גם אם היא מחוברת בטיט בכתלים], ואת עצי החרוב והשקמה הצעירים.

משנה ט: המוכר את השדה, לא מכר את האבנים שאינם משמשים אותה, ולא את הקנים שבכרם שאינם משמשים אותו, ולא את התבואה התלושה. ואם מכר לו את השדה וכל מה שבתוכה, כולם מכורים, מלבד קבוצת קנים הגדלה בקלח אחד במקום הגדול מבית רובע הקב, ומלבד סוכת שומר שאינה מחוברת כלל בטיט והרי היא כחפץ המיטלטל, ומלבד חרוב מורכב ועץ שקמה בוגר, שאינם בטלים את השדה, ומלבד בור מים, גת לסחיטת ענבים ושובך יונים, בין אם הם מיושבים ובין אם הם חרבים.

אותם דברים שאינם בכלל מכירת השדה, ורוצה בעל השדה להגיע אליהם, לדעת רבי עקיבא כיון שמוכר בעין יפה, צריך המוכר לחזור ולקנות מהקונה רשות לעבור לאותם דברים, ולדעת חכמים כיון שמוכר בעין רעה בודאי השאיר לעצמו דרך. ואף לדעת רבי עקיבא, אם אמר לו בפירוש 'חוץ מאלו', שזו לשון מיותרת, מפרשים שהיתה כוונתו לשייר לעצמו דרך. ואם מכר לאחר רק את אותם דברים, לרבי עקיבא מכר בעין יפה, והתכוין למכור גם דרך, ולדעת חכמים מוכר בעין רעה וצריך הלה לקנות דרך בפני עצמה.

אמנם הנותן שדה במתנה, כוונתו לתת גם את כל הדברים שנימנו ברישא שאינם בכלל מכירה, כיון שהנותן נותן בעין יפה, ואינו משאיר לעצמו כלום. וכן אחים שחולקים בירושה, ואחד מהם קיבל את השדה בחלקו, הרי כל מה שבשדה בכלל חלקו. המחזיק בשדה של גר שמת ללא יורשים, זכה בכל מה שבשדה, ואף בדברים אלו שאינם בכלל המכירה. המקדיש שדה, הקדיש הכל, כיון שמקדיש הוא בעין יפה. ולרבי שמעון דין המקדיש כדין המוכר, ואינו מקדיש את הדברים הללו שאינם בכלל המכר, מלבד עצי החרוב והשקמה הבוגרים, שכיון שהם יונקים משדה ההקדש, כוונתו להקדיש גם אותם.

פרק ה, משנה א: המוכר ספינה, מכר את התורן שהמפרשים תלויים עליו, את המפרשים עצמם, את העוגן ואת המשוטים. אך לא מכר את העבדים האוחזים במשוטים, ולא את השקים של הסחורה, ולא את הסחורה עצמה. ואם מכר לו בפירוש את הספינה וכל מה שבתוכה, קנה גם דברים אלו.

המוכר קרון, לא מכר את הפרדות המוליכות אותו, אם אינן קשורות לקרון בשעת המכר. ואם מכר את הפרדות, לא מכר את הקרון. מכר את ה'צמד' של ברזל המצמיד את שני השוורים החורשים, לא מכר את השוורים עצמם. ואם מכר את השוורים, לא מכר את הצמד. ולדעת רבי יהודה ניתן לדעת לפי המחיר מה היתה כוונת המכירה, שהרי יש הפרש גדול בין מחיר הצמד לבדו למחיר הבקר והצמד יחד. אך לדעת חכמים אין הדמים ראיה, כיון שיתכן שהתכוון לתת לו את ההפרש במתנה.

משנה ב: המוכר חמור, לדעת תנא קמא לא מכר את כליו המשמשים למשאות, לדעת לנחום המדי מכר אף כלים אלו, ולדעת רבי יהודה הדבר תלוי בלשונו, שאם היה החמור עומד לפניו עם הכלים, ואמר לו 'מכור לי חמורך זה', כוונתו שימכרנו לו עם הכלים. אך אם שאלו האם 'חמורך הוא', והסכים למוכרו לו, כוונתו לקנות רק את החמור, ואין הכלים בכלל המכירה, הגם שהיו על החמור בזמן המכירה.