מסכת תענית – פרק שני

משנה

לאחר שהתבאר בפרק הקודם מתי הם הזמנים שמתענים בהם על עצירת הגשמים, יבואר בפרק זה כיצד יש להתפלל ולנהוג בימי התענית הללו: סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד, מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה – ארון הקודש, מבית הכנסת לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה – אפר שריפה עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה, וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא, וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מבני העיר נוֹטֵל אפר וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. וְהַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶם דִּבְרֵי כִּבּוּשִׁין – דברים הכובשים את הלב לחזור בתשובה, אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם, אֶלָּא 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה', הרי שעיקר התשובה לפני ה' הוא המעשים, לשוב מהדרכים הרעות. וּבַקַבָּלָה – בדברי הנביאים הוּא אוֹמֵר, בספר יואל (ב יג) 'וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה".

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא, בה יבואר יותר אופן ודרך התפילה בימי התענית: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, שָׁלֹשׁ תעניות הרִאשׁוֹנוֹת, וּשְׁנִיּוֹת – ושלש אמצעיות, נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמִתְפַּלְּלִין כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. בְּשֶׁבַע תעניות אַחֲרוֹנוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה, וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד מבני העיר נוֹטֵל אפר מקלה וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ.

מקשה הגמרא על האמור במשנתנו ובברייתא שתחילה נותנים את האפר בראש הנשיא ואב בית דין, וְהָתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, בִּגְדֻלָּה – בסתם מצוה, שיש בה רק חשיבות, מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל. וּבְקַלְקָלָה, מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן. ואם כן גם כאן, שנוהגים הכל מנהג בזיון, ליתן אפר על ראשם, היה ראוי להתחיל בקטן, ומדוע מתחילים בנשיא ואב בית דין.

מתרצת הגמרא, הָא נַמִּי חֲשִׁיבוּתָא הִיא לְדִידֵיהּ – גם דבר זה הוא דרך חשיבות לנשיא ולאב בית דין, דְּאַמְרִינָן לֵיהּ – שהרי זה כאילו אנו אומרים לו, אַתְּ חֲשִׁיבַת לְמִיבָּעֵי עֲלָן רַחֲמֵי – אתה חשוב בעינינו וראוי לבקש עלינו רחמים.

שנינו במשנה, 'וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ'. שואלת הגמרא, נָשִׂיא וְאַב בֵּית דִּין, נַמִּי לִישְׁקְלוּ אִינְהוּ וְנֵתְבוּ בְּרֵישַׁיְיהוּ – גם כן יטלו הם בעצמם אפר ויניחו בראשיהם, מַאי שְׁנָא – מדוע הם שונים משאר בני אדם, דְּשָׁקִיל אִינִישׁ אַחֲרִינָא וּמַנַּח לְהוּ – שאמרה המשנה שאדם אחר נוטל אפר ונותן בראשם.

משיבה הגמרא, אָמַר רַבִּי אַדָּא דְּמִן העיר קֵסָרִי, לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה הַמִּתְבַּיֵּשׁ מֵעַצְמוֹ, לְמִתְבַּיֵּשׁ מֵאֲחֵרִים, כלומר, לאדם חשוב יש יותר בושה כאשר אחרים מביישים אותו מאשר כשהוא מבייש את עצמו, ולכן עושים זאת על ידי אחרים, כדי שיכוונו ליבם לחזור בתשובה (רבינו חננאל), אבל סתם בני אדם שאינם חשובים, אינם מתביישים יותר כשנעשה הדבר על ידי אחרים, ולכן מניח כל אחד לעצמו את האפר.

מבררת הגמרא, הֵיכָא מַנַּח לְהוּ – באיזה מקום בראש יש להניח את האפר. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, יש ליתן את האפר בִּמְקוֹם הנחת תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר בנבואת ישעיהו (סא ג) לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר', ו'פאר' הוא כינוי לתפילין, הרי שנבואת הנחמה היא שיינתנו התפילין תחת האפר שניתן בזמן האבלות, ויש ללמוד מכאן שהאפר נמצא באותו מקום של הנחת תפילין של ראש, והיינו במקום שמוחו של תינוק רופס.

שנינו במשנה, 'מוציאין את התיבה לרחובה של עיר', ומובן מכך שגם הציבור יוצא להתפלל ברחובה של עיר. מבררת הגמרא, לָמָּה יוֹצְאִים לָרְחוֹב, ואין מתפללים בבית הכנסת. אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, לוֹמַר – הרי זה כאילו אומרים, צָעַקְנוּ בְּצִנְעָא וְלֹא נַעֲנֵינוּ, נְבַזֶּה עַצְמֵנוּ בְּפַרְהֶסְיָא, אולי על ידי זה יכנע לבבנו יותר, ותהא תשובתינו שלימה (מאירי). רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, טעם אחר יש לדבר, הרי זה כאילו אומרים, גָּלִינוּ ממקומנו אל הרחוב, וְגָלוּתֵינוּ מְכַפֶּרֶת עָלֵינוּ. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק לענין הדין בין שני הטעמים הללו. ומבארת, דְּגָלוּ מִבֵּי כְּנִישְׁתָא לְבֵי כְּנִישְׁתָא – באופן שיוצאים מבית כנסת אחד לבית כנסת אחר, יש בכך משום גלות, אך אין בכך משום התבזות בפרהסיא.

ממשיכה הגמרא ומבררת, לָמָּה מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הרי זה כאומרים, כְּלִי צָנוּעַ הָיָה לָנוּ, וְנִתְבַּזָּה בַּעֲוֹנֵינוּ, ועל ידי זה מגדילים את הרעדה בלבבות (מאירי).

לָמָּה מִתְכַּסִין בְּשַׂקִין, [ואף שלא מוזכר במשנה שהיו עושים כן, ידוע שכן היה מנהגם (ר"ן), וגם מדוייק כן ממשמעות לשון המשנה, שאומרים להם 'לא נאמר באנשי נינוה וירא האלוקים את שקם ואת תעניתם', ומשמע שמכל מקום לבשו שקים, אלא שאין זה העיקר, ומדוע עושים כן (מאירי)]. אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, לוֹמַר – הרי זה כאילו אנו אומרים לפני ה', הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִין לְפָנֶיךָ כִּבְהֵמָה, שהרי השק עשוי משיער של עיזים.

לָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מַקְלֶה עַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה, כלומר, על גבי התיבה, שספר התורה מונח בה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי, כְּלוֹמַר, 'עִמּוֹ אָנוֹכִי בְּצָרָה' (תהילים צא טו), כלומר, בשעה שישראל בצער אף הקדוש ברוך הוא כביכול מצטער עמם, ולכן מניחים אפר גם על התיבה, מקומו של ספר התורה.

לָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר בְּרֹאשׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, כמבואר במשנתנו, פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בטעם דין זה רַבִּי לֵוִי בַּר לַחְמָא וְרַבִּי חֲמָא בַּר חֲנִינָא, חַד – אחד מהם אָמַר, טעם הדבר הוא כאילו אנו אומרים לה' הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִין לְפָנֶיךָ כֶּעָפָר. וְחַד אָמַר, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוֹר לנו ה' את אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק, כאילו נשרף על גבי המזבח, וִירַחֵם עָלֵינוּ. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק לענין הדין בין שני טעמים אלו. אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק הוא לגבי נתינת עָפָר סְתָם, שאינו אפר שריפה, אם הטעם הוא משום שאנו חשובים כעפר, די בכך. ואם הטעם הוא כדי להזכיר זכותו של יצחק אבינו, יש צורך דווקא באפר שריפה.