רחמי אב

אני לומד איתו מידי ערב כבר שבע שנים, וחשבתי שאני יודע עליו הכל.

אבל אם הוא היה מבשר לי על החלטתו לגדל בת יענה בביתו, הייתי מופתע פחות…

אני יודע שהוא גר בדירה קטנה וישנה, חי בדוחק ומתפרנס בקושי.

ופתאום בשיחה שגרתית על מעבר דירה ממרתף פלוני ליחידה בקומת חניונים אלמונית, ועל חסכון אפשרי בתשלום למוביל, ולשאלתי אם הוא לא מודאג מעתידו הכלכלי, הוא מפטיר לי כלאחר יד "האמת שאני לא מודאג, לאבא שלי יש הרבה דירות בירושלים"…

תובנות שונות ומשונות על יחסי אבות ובנים צצו בראשי באותו רגע, היה לי חשוב מאד לא לקלקל את היחסים ביניהם, אבל לא יכולתי להבליג לגמרי.

"בטח כל הדירות שלו באזורים שלא מתאימים לך", גיששתי בזהירות.

"מה פתאום, יש לו בכל האזורים, גם כאן".

"אני מבין שהדירות מושכרות, והוא לא יכול להוציא את השוכרים", ניסיתי שוב להלך בין הטיפות.

"ממש לא, יש לו הרבה דירות ריקות ממש".

"מסתבר שהוא לא מודע למצוקת הדיור שלך, אולי תזמין אותו לביקור. הוא בכלל אוהב אותך?"

"מצחיק ממש. הוא אוהב אותי אהבת נפש, הוא היה כאן כמה פעמים, ובכלל, הוא תומך בי בקביעות והוא גם זה שמשלם לי את השכירות כאן!"

בשלב הזה כבר כמעט הרמתי ידיים, אבל ניסיתי פעם אחרונה.

"תגיד, ולא אכפת לך? שלאבא שלך, שאוהב אותך, יש דירות ריקות כאן בשכונה, ואתה צריך לגור בחור עלוב כל כך?"

"אתה קצת מאכזב אותי", הוא אומר במבט נוקב, "בדרך כלל אתה טוב בהסקת מסקנות. אם אבא שלי אוהב אותי מאד, ויש לו דירות ריקות, והוא בוחר לשכן אותי ב'חור עלוב' כלשונך, מה זה אומר?

נראה לך שהוא שכח אותי? האם הוא לא רוצה לעזור לי?

אני בכל אופן מסיק, בלי לדעת מדוע, שבנקודת הזמן הזו, זה טוב יותר עבורי.

לא יותר הגיוני?"

החלטתי לסגת בכבוד, "האמת שאתה צודק, גם אני במקומך, אם אבא כזה – לא הייתי דואג במיוחד מהעתיד".

"אתה בטוח?" הוא הביט בי, תמה מעט, "לא כל כך נראה לי. פשוט, כי הוא גם אבא שלך".

רק התביישתי.