א. ביום י"ד באייר חל 'פסח שני', ובזמן שבית המקדש קיים, אותם בני אדם שלא יכלו להקריב קרבן פסח (כגון שהיו טמאים, או בדרך רחוקה, או גר שהתגייר, או קטן שגדל), היו מקריבים את קרבן הפסח ביום זה, ואוכלים אותו בערב, בליל ט"ו באייר, עם מצה ומרור.
ב. גם פסח זה דוחה את השבת, ונאכל צלי, ואסור להותיר ממנו, ולא לשבור בו עצם. אבל מותר להשהות חמץ בביתו, ואין אומרים הלל בשעת אכילתו, ומותר להוציאו החוצה. (רמב"ם הלכות קרבן פסח)
