הפטרת פרשת וילך – שבת שובה
ספר הושע יד ב) בתחילת הפרק אומר הנביא לישראל שרק העיר שומרון, בירת מלכות ישראל, ראויה לעונש, כיון ששם התחילה עבודת עגלי הזהב, ועל כך ממשיך ואומר, אבל אַתֶּם, שאר העם, שלא חטא מרצונו, אל תמשיכו ללכת אחרי שומרון עד שתאבדו עימה, אלא שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי לא מרדת בה' מרצון ובחירה, אלא רק כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ, כי הכשילוך בעבירות מלכי שומרון הרשעים, והרי אתה נחשב כשוגג בדבר, ויש לך תקנה בתשובה. (ג) ואחרי שתשובו אל ה' מחמת יראת העונש, ותהיו קרובים אליו, כי התשובה מיראה עושה את הזדונות כשגגות, תוסיפו להיטיב מעשיכם, קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים – תקיימו מצוות ומעשים טובים, שהם הדברים שיליצו עליכם טוב לפני ה', וְשׁוּבוּ שֵׁנִית אֶל ה' בעשיית תשובה מאהבה, שעל ידי זה לא רק שמתכפרים העבירות להחשב כשגגות, אלא העבירות עצמן שנעשו במזיד נהפכות להיות זכויות, אִמְרוּ אֵלָיו, כָּל תִּשָּׂא עָוֹן – תשא את כל העוון, ולא רק להחשיבו כשגגה, אלא שיתכפר לגמרי, וְקַח טוֹב – על ידי שתקח כנגדו את המעשים הטובים, ועל ידי התשובה השלמה ייהפכו העבירות לזכויות, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ – את אותם פרים שהיינו צריכים להביא כקרבנות על השגגות [כדין ציבור שחטא בשגגת הוראה, שמביאים פר לכל שבט ושבט], נשלם על ידי דיבור שפתינו. (ד) ומבאר מהו הדיבור שעל ידו נכפר את החטאים לגמרי, שמעתה לא נבטח בשום דבר מבלעדי ה', מלך אַשּׁוּר, שבו בטחו מלכי ישראל מאחר שהיה להם ברית איתו, לֹא יוֹשִׁיעֵנוּ, עַל סוּס לֹא נִרְכָּב, ולכן לא נצטרך לבטוח במצרים שהיו שולחים להם סוסים, וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כי לא נבטח במערכת המזלות והפסלים, אלא נבטח רק בך, כיון שידענו אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם, כי מי שאין לו עוזר וסומך בדרך הטבע, ה' עוזר לו, וכיון שאין לנו בטחון בשום דבר ואיננו מקוים לעזרתו של שום אדם, נמצא רחמים מֵעִם ה'. (ה) ומשיב להם ה', אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם – תחילה ארפא את שובבותם, שהיא כמחלה הדבוקה בבשרם וצריכה רפואה,
שהיא התשובה, ואחר כך אֹהֲבֵם נְדָבָה – אוהב אותם מצד נדבת ליבי, ואעשה כן כִּי שָׁב אַפִּי [-כעסי] מִמֶּנּוּ. (ו) ואף בשעה שיגלו ישראל לבין העמים, אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה – יהיו הם כאותה שושנה הנישאת ברוח ממקום למקום, ופורחת על ידי הטל המשקה אותה, כך ישראל גולים ומטולטלים ממקום למקום, וה' הוא כמו הטל המחיה אותם בגלותם בכל מקום שהם נמצאים בו, וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן – ואף על פי שבהיותם בארץ ישראל היכו שורשים חזקים בארצם, כשרשי הארזים שבלבנון, וכעת נעקרו השורשים הללו ואין להם מקום קבוע. (ז) מכל מקום יש להם תקווה, כי יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו – הענפים הרכים והקטנים הצומחים מהשורשים שבארץ הם יהיו לעצים צעירים ורעננים נושאי פירות, וכך הבנים שיהיו לישראל באחרית הימים הם יפרחו ויגדלו, וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, שכשם שהזית נותן שמן למאור כך יאירו הם באור ה', ויתמידו בהצלחתם תמיד, כמו הזית שעליו רעננים בכל ימות השנה, וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן – וגם בהיותם בגלותם, רחוקים מארץ ישראל, עדיין יהיה להם את ריח הלבנון, שהוא כינוי לבית המקדש, כלומר, תתייחס אליהם הקדושה והטהרה של בית המקדש הנמצא בארץ ישראל. (ח) יָשֻׁבוּ יֹשְׁבֵי בְצִלּוֹ – ויהיו מהם בנים שישובו לשבת בצל הלבנון, כלומר יחזרו לארץ ישראל, מקומו של בית המקדש, והם יְחַיּוּ דָגָן, כי תהיה להם שם תבואה למאכלם, וְיִפְרְחוּ כַגָּפֶן, כי יתרבו שם ויתפשטו על פני הארץ כמו הגפן, שענפיו מתפשטים למרחק, זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן – וגם אותם שלא יעלו לארץ ישראל, יזכרו תמיד את הקדושה של בית המקדש וארץ ישראל, כמו שזוכרים את טעמו הערב של יין הלבנון, ובכל התפילות יזכירו את בית המקדש, ויעלו את ירושלים על ראש שמחתם. (ט) וגם שבט אֶפְרַיִם, שהיו ראשונים לעבוד עבודה זרה, יאמרו גם הם מַה לִּי עוֹד לָעֲצַבִּים [-פסלים], כי יכיר שאין בהם ממש, אֲנִי עָנִיתִי וַאֲשׁוּרֶנּוּ – ואז אענה לתפילותיהם ואשגיח עליהם מרחוק, וכך אומר להם, אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן – כעץ ברוש שענפיו רעננים תמיד, והחוסה בצילו ימצא מסתור מחום השמש ומהגשמים, כך החוסה בצל ה' ינצל מכל פגעי הזמן, אך אינו כברוש שהוא אילן סרק, אלא מִמֶּנִּי פֶּרְיְךָ נִמְצָא, כי כל הפירות שנמצאים אצלך, שזהו השפע הגשמי והשפע הרוחני, הכל מגיע ממני. (י) מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, ומי נָבוֹן, המבין דבר מתוך דבר, וְיֵדָעֵם, כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וכל התלונות שאומרים האנשים על הגלות ועל העונשים שבאים על עמו זהו מצד רוע האנשים, אך דרכי ה' מצד עצמם הם ישרים וטובים, וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם ולא ייכשלו, וּפֹשְׁעִים, שאינם הולכים בדרך ה', הם שיִכָּשְׁלוּ בָם.
(מיכה ז,יח) הנביא מודה לה' על הנהגת ה' עם ישראל, שהוא סולח על עוונותיהם, ורומז בדבריו לשלש עשרה מידות של רחמים: מִי אֵל כָּמוֹךָ – אתה, האל, מי כמוך, שהגם שבתחילה ייסרת את ישראל לכפר עוונותיהם, הרי באחרית הימים, בדור האחרון שיזכו להגאל, אתה נֹשֵׂא עָוֹן, כלומר, את ה'עוון', שנעשה על ידי כפירה ועיוות השכל, אתה נושא ואינך מעניש עליו, וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע – את ה'פשע' שהוא החטא במזיד ובמרד, אך לא בכפירה, תעביר לגמרי, לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ – לדור האחרון שישארו מישראל, באחרית הימים, ואפילו ל'עוון', שאינו נמחל לגמרי, לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ – לא ישאר לעולם הכעס על כך, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וזו מידת 'רב חסד'. (יט) יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ – ועל ידי מידת הרחמים יִכְבֹּשׁ ויסתיר את עֲוֹנֹתֵינוּ, שהם הנעשים בדרך כפירה, הגם שאינו מעבירם לגמרי, לא יבוא עליהם שום עונש לעתיד, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם – את החטא, הבא בשגגה או מחמת פיתוי היצר, שלא בדרך מרד וכפירה, ישליך ה' למצולות ולא יזכר עוד כלל. (כ) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, שהבטיח ה' ליעקב 'וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה', ורמוז בזה שלאחר שיושפלו ישראל עד עפר בימי הגלות, יחזור ה' ויגאל אותם, ויתן להם נחלה ללא גבולות, והבטחה זו שהיתה מצד מידת 'אמת' אצל יעקב, כיון שכבר הבטיח זאת ה' לאברהם ויצחק, הרי היא מידת 'חֶסֶד' לְאַבְרָהָם, כי לאברהם לא התחייב ה' מצד הבטחה קודמת, והיה זה רק חסד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם, ואף שהיתה ההבטחה מימי קדם, הרי ה' 'נוצר חסד לאלפים', ומכח מידה זו ישמור ה' את הבטחתו לדור האחרון.
(יואל ב,יא) בתחילת פרשה זו מתנבא הנביא על הארבה העצום העתיד לבוא לארץ ישראל, ואומר שלא יהיה הדבר בדרך הטבע, אלא יבטל ה' את כל סדרי מערכת הטבע, ויהיה הכל בהשגחת ה' הפרטית. ומפרש מה הוא הטעם שיתבטלו כל סדרי מערכת הטבע, וַה' נָתַן קוֹלוֹ – פקד את הדבר בהשגחתו והכריז לישראל לִפְנֵי שבא חֵילוֹ, שזהו הארבה, כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ – הגם שזהו מחנה גדול מאד של ארבה, כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ – מי שיעשה את דבר ה' ויחזור בתשובה, יהיה עצום יותר מֵהַחַיִל הזה של הארבה, ועל ידי התשובה יעזוב הארבה את הארץ, ועוד הכריז ה', כִּי גָדוֹל יוֹם ה', הוא היום המסוים המיועד להעניש את החוטאים, וְנוֹרָא מְאֹד, וּמִי יְכִילֶנּוּ – ורק מי שיאזור כוחו ויחזור בתשובה, הוא יוכל להכיל את היום הזה ולא להינזק בו. (יב) וְגַם עַתָּה נְאֻם ה', אף על פי שכבר הגיע היום הנורא של העונש, עדיין יש לכם תקנה, שֻׁבוּ עָדַי – עד שתגיעו אלי, כי כעת אתם רחוקים ממני, ובלבד שתהיה זו תשובה גמורה בְּכָל לְבַבְכֶם, וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד, שדברים אלו כוללים את הוידוי ועזיבת החטא. (יג) וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם בחרטה גמורה על העבר, וְאַל בִּגְדֵיכֶם – אל תקרעו את בגדיכם כצער על הצרה שבאה עליכם, אלא תקרעו את הלב על עוונותיכם, שהם רעים לכם יותר מהרעה שבאה לכם כעונש, וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם פעם שניה, אחרי שכבר תהיו קרובים אליו, תשובה מאהבה, כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, ועל אף שכבר הגיע הרעה של הארבה, וְנִחָם עַל הָרָעָה. (יד) וגם אם הציבור בכללותו לא ירצה לחזור בתשובה, ולא תתבטל הגזירה לגמרי, מִי יוֹדֵעַ – מי מכם שיודע ומבין את הדבר, הוא יָשׁוּב וְנִחָם, וְהִשְׁאִיר הארבה אַחֲרָיו בְּרָכָה, כי על ידי תשובתו של היחיד תתמעט הצרה כפי חלקו, וישארו מעט תבואה ויין לאחר הסתלקות הארבה, ויוכלו להביאם מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַה' אֱלֹהֵיכֶם. (טו) לאחר שהתרה בהם הנביא שיחזרו בתשובה לפני שיבוא הארבה, עתה באה הנבואה לאחר שכבר התחילה הצרה והשחית הארבה את הארץ, מודיע להם שעדיין יש תקנה לסלקו מן הארץ, תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן, להקהיל את העם, ואמנם בתחילה אמר לכהנים (לעיל א יד) לקדש צום ולקרוא עצרה, הרי עתה שכבר באה הצרה יתעוררו לכך העם, ואומר להם קַדְּשׁוּ יום לצוֹם, קִרְאוּ עֲצָרָה. (טז) ואחרי שאמר בתחילה שהזקנים יאספו את העם ויעוררו אותם לתשובה (שם), הרי עתה כבר יתעוררו העם מעצמם, אִסְפוּ עָם, קַדְּשׁוּ קָהָל, קִבְצוּ זְקֵנִים – העם והקהל יקבצו את הזקנים שיתפללו עליהם, אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם, יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ, להרבות תחנונים לפני ה'. (יז) בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה', וְיֹאמְרוּ, חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ – מחמת שהם עמך, ואתה מלכם, וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה – מחמת שהארץ היא נחלתך, ששכינתך שורה עליה. ומבאר את דבריו, שמחמת שישראל הם עמך אל תניח לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם, ומצד שהארץ היא נחלתך, אל תניח שתהיה חרפה, כי לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם. (יח) וה' ישמע את תפילתם, וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ, מצד כבודה שהיא נחלתו ושכינתו שורה שם, וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ. ואמנם הכהנים אמרו לשון 'חוסה ה", שמשמעותה שיחוס על הדבר מחמת התועלת שתהיה לו עצמו מכך, והתכוונו לומר שאף שישראל אינם ראויים לכך, יציל אותם למען כבוד שמו. אך ה' השיב להם ש'יחמול' על עמו, והיינו כיון שכבר חזרו בתשובה וראויים הם מצד עצמם לישועה, וזו משמעות לשון 'חמלה', שאינו משחית את הדבר מחמת שלימותו העצמית. (יט) וכיון שהיתה הישועה בזכות ישראל עצמם, לכן לא הוצרך ה' להשיב את דבריו לכהנים, אלא וַיַּעַן ה' וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ בעצמם, הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם [ולא אמר לשון 'הנני נותן', שמשמעותו מתנה מאיתי, אלא 'הנני שולח', שמשמעותו שמחזיר להם את הדברים שלהם, כי על ידי שעשו תשובה היו ראויים לכך], אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, ולא רק את הדגן, שיכול לצמוח בדרך הטבע, אלא גם את התירוש והיצהר, שאחרי שכבר הושחתו העצים אינם יכולים עוד להוציא פירות בדרך טבעית, מכל מקום כיון שחזרו בתשובה נעשה להם נס והצמיחו האילנות פירות, וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ, מאחר והיה הדבר בזכותם, היו ראויים לשפע שישבעו ממנו [אבל אם היה נעשה הדבר רק למען כבוד ה', היה נותן להם בצמצום], וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם, כי לאחר שחזרו בתשובה חס ה' על כבודם, ולא רק על כבוד שמו. (כ) וְאֶת הַצְּפוֹנִי [-הארבה שבא מצפון] אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם, כי אין לחשוש שתחזרו לחטוא ואצטרך להענישכם שוב, וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה [ואילו היה הדבר נעשה רק למען כבוד ה', היה משלחו אל הגויים, לנקום בהם על שבזו את כבוד שמו, אך עתה שעשה כן למען ישראל, שלחו למקום שומם], אֶת פָּנָיו – את חלק הארבה הקדמי, שבצד מזרח [כי התפשטותו היתה ממערב למזרח, ולכן החלק המזרחי קרוי 'פניו'], אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי המזרחי, והוא ים המלח שבמזרח ארץ ישראל, וְסֹפוֹ [חלקו המערבי, האחרון] אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן, הוא הים הגדול שבמערב ארץ ישראל, ואף שבדרך כלל משאיר אחריו הארבה צחנה של הזרעים שאכל, ובאשה של הארבה עצמו שמתים רבים ממנו, ועל ידי זה מתעפש האויר ובאים מחלות רבות, כאן לא יהיה כן, אלא וְעָלָה [יסתלק] בָאְשׁוֹ, וְתַעַל [-תסתלק] צַחֲנָתוֹ, כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת – עשה את שליחותו בשלימות, ועשה חורבן גדול, וגם עשה דבר גדול בכך שעל ידו חזרו ישראל בתשובה, ואין צורך שיגרום לצרות נוספות. (כא) כפי שהתבאר לעיל היתה התשועה שלא בדרך הטבע, ולכן גם האילנות שהתקלקלו חזרו והצמיחו פירותיהם, ועל כן אומר, אַל תִּירְאִי [-אל תפחדי] אֲדָמָה, מקום גידול אילנות המאכל, כי תהיה התשועה גם פירות האילן, גִּילִי וּשְׂמָחִי, כי לשון 'גילה' באה על שמחה מחודשת בדבר שלא עלה על הדעת מתחילה, כִּי הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת תשועה בדרך נס. (כב) אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי – הבהמות הרועות בשדות, כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר – גם המדבריות התמלאו בדשא, כי נעשה הנס בזכות ישראל באופן מופלג, ולא רק מקומות הישוב התמלאו תבואה, אלא גם המדבריות, כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ, בדרך נס, תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם. (כג) וּבְנֵי צִיּוֹן, אל תשמחו רק על ההצלחות הגשמיות והזמניות, אלא גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם, שהתרצה לכם לאחר שחזרתם בתשובה, כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה – ותשמחו על כך ששלח לכם את הארבה, שהוא היה ה'מורה' שלימד אתכם לעשות צדקה בדברים שבין אדם למקום, ועל ידי זה היטבתם את מעשיכם, וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם, מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ – באופן שהגשם הראשון והאחרון ירדו בָּרִאשׁוֹן, שהוא חודש ניסן. (כד) והגם שבדרך כלל הגשמים היורדים בניסן אינם מועילים, באותו זמן הועילו הגשמים בדרך נס, וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר – תבואה, וְהֵשִׁיקוּ – השמיעו קול הַיְקָבִים מרוב תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. (כה) וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם, שהוא חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם, וכמו מלך ששלח חיילים לצור על מדינה, ואכלו מתבואת המדינה, ואחר כך נצחו בני המדינה את חיילי המלך, שצריך המלך לשלם להם מה שאכלו חייליו, אף כאן, לאחר שכביכול 'ניצחו' ישראל בכך שחזרו בתשובה, ישלם להם ה' את מה שאכלו 'חייליו', שהם הארבה. (כו) וחוץ ממה שישלם להם בריבוי התבואה בפועל, יהיה להם גם נס שתתברך התבואה במעיהם, וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ – אפילו כשתאכלו מעט כבר תשבעו, וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא – נס ופלא כזה של שביעה מאכילה מועטת, שאין זה דרך הטבע כלל, וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם במעשיהם הרעים שעשו בתחילה, כי יעשו תשובה מאהבה, ואז העבירות נהפכות לזכויות. (כז) ואמנם עתה אתם רק מהללים את שם ה' [כאמור בפסוק הקודם] המפורסם בכל העולם, אך לעתיד לבוא וִידַעְתֶּם בידיעה ברורה, כהשגת הדבר בחוש, כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי, שה' מתמיד להיות בקרבם ולהתהלך בתוכם, ואין ההנהגה בדרך הטבע כלל, אלא וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם המנהיג אתכם לבדי בדרך נס ופלא, וְאֵין עוֹד שום כח אחר, וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם, כי בזמן בית שני היו חסרים דברים שהורו על כך שאין השראת השכינה במעלה העליונה כפי שהיתה בזמן הבית הראשון, אך לעתיד לבוא ישוב הכל לקדמותו, ויכירו הכל שהשכינה שורה בישראל:
