הפטרת שבת הגדול – צו

שבת זו מכונה 'שבת הגדול' כיון שבשנה שבה יצאו ישראל ממצרים היתה השבת בי' בניסן, ובאותו יום בישר משה רבינו לישראל על הגאולה ואמר להם 'משכו וקחו לכם שה לבית אבות שה לבית', ולקחו וקשרו לכרעי המיטה את השה שהיה אלוהיהם של המצרים, ואירע להם נס גדול שלא עשו להם המצריים דבר, ומפטירים בפרשה זו של נבואת מלאכי, המתנבא על בשורת הגאולה העתידה על ידי אליהו הנביא.

ספר מלאכי, פרק ג (ד) ואז, לאחר שתבוא הגאולה השלימה, וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, כִּימֵי עוֹלָם – כפי שהיה במשכן, בזמן משה רבינו, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת – בבית המקדש הראשון, בזמן שלמה המלך, שבשני זמנים אלו ירדה אש מהשמים על גבי המזבח. (ה) מוסיף ומשיב להם על שאלתם מדוע אין הרשעים מקבלים מיד את עונשם בעולם הזה, כי אמנם גם קודם לזמן הגאולה השלימה, בזמן שההשגחה העליונה נסתרת ואין הרשעים נענשים מיד, ואצל אומות העולם יש רשעים המצליחים בתמידות עד שתבא הגאולה, זהו רק לגבי הגויים, שלא איכפת לה' שתתמלא סאתם בעבירות ויכלו לגמרי, אך לגבי ישראל אין ההנהגה כך, אלא וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט – אַקְרִיב וְאַקְדִּים את עונשם של החוטאים מבין ישראל, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר – אמהר להעניש את החוטאים על פי ידיעתי, ועונש זה יהיה לחוטאים בעבירות הגדולות, בַּמְכַשְּׁפִים, וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר, וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר, אַלְמָנָה וְיָתוֹם, וּמַטֵּי משפטו של גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת, ותכלית העונש היא כדי שלא תתמלא סאתם ויכלו לגמרי. (ו) כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי – לא שיניתי את דברי, וכיון שהבטחתי לאבות שלא אכלה את ישראל, וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם, מחמת הבטחה זו, אמנם כדי לקיים את ההבטחה הזו מעניש ה' את החוטאים בחטאים הגדולים גם קודם בא הגאולה השלימה, כדי שלא תתמלא סאת עוונותיהם של ישראל. (ז) ועתה מוכיח ה' את ישראל על חטאיהם, לְמִימֵי

אֲבֹתֵיכֶם – כבר מזמן אבותיכם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם להפריש תרומות ומעשרות, ועל זה מזהירם ה', שׁוּבוּ אֵלַי, כי בעוון מניעת הפרשת תרומות ומעשרות נעצר המטר, וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם להוריד לכם מטר, אָמַר ה' צְבָאוֹת. וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה נָשׁוּב. (ח) משיב להם ה', הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים – האם ראוי הדבר שיגזול האדם את אלוקיו, כִּי אַתֶּם קֹבְעִים [-גוזלים] אֹתִי. וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ. ומשיב להם ה', הלא זהו הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה, שהם חלק ה', ואינכם מפרישים אותם. (ט) ומוסיף ומוכיח אותם על כך, שהלא אין להם כל רווח בגזילה זו, כי בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים – על ידי ההימנעות מהפרשת תרומות ומעשרות אתם מתקללים ונחסרים במעשה ידיכם, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים [-גוזלים], ובחטא זה חוטאים הַגּוֹי כֻּלּוֹ, ולא רק יחידים. (י) ועתה מפרש את מה שאמר בתחילה 'שובו אלי ואשובה אליכם', הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי – יהיה זה מזון לכהנים והלויים העובדים בבית המקדש, שהוא בית ה', וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי [והגם שאסור לנסות את ה', זהו רק בדבר שלא הובטח עליו, ומנסה לראות אם ישנה ה' למענו את מערכת הטבע. אבל כאן הבטיח ה' שתהיה הברכה למעלה מהטבע, ומותר לבחון את הדבר ולראות שימלא ה' את דברו]. (יא) וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל – וגם אגער עבורכם בארבה האוכל את התבואה, וְלֹא יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה, וְלֹא תְשַׁכֵּל [-לא תחסיר]

לָכֶם הַגֶּפֶן את פריה בַּשָּׂדֶה, אָמַר ה' צְבָאוֹת. (יב) וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם – ועל ידי זה יחשיבו אתכם כל העמים למאושרים, כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ – כי יראו הכל שארצכם היא הארץ שחפץ בה ה', לברך אותה ולהשגיח עליה, אָמַר ה' צְבָאוֹת. (יג) חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם, אָמַר ה'. וַאֲמַרְתֶּם, מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ. (יד) משיב להם ה', אֲמַרְתֶּם, כיון שיש צדיקים הסובלים בעולם הזה, הרי זו הוכחה ששָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים – אין תועלת בעבודת ה', כי אין ה' צריך את עבודת בני האדם, וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ – וכן אין תועלת לבני האדם המקיימים את המצוות, כי לא קיבלנו על כך כל שכר בעולם הזה, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת – כי הולכים אנו בשפלות והכנעה מחמת עבודת ה', ואיננו מקבלים על כך שכר. (טו) ולדבריכם, לא זו בלבד שאין עובדי ה' מקבלים שכר, אלא אדרבה, וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים – משבחים אנו את הרשעים, שאינם יגעים לקיים את מצוות ה', ובכל זאת גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה, ולא הפסידו דבר, גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים לראות אם ייענשו בחטאיהם, וַיִּמָּלֵטוּ, כי לא קיבלו כל עונש. (טז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' – אך באותו הזמן דיברו ענינים אלו גם יראי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, והוכיחו מהנהגת ה' בענינים אלו שהעולם הזה אינו עולם השכר והעונש, אלא עולם הנסיון, ודבר זה בעצמו, שהצדיקים אינם מקבלים שכרם מיד ואין עבודתם לכוונת קבלת גמול מיד בעולם הזה, זה רצוי יותר בעיני ה', וַיַּקְשֵׁב ה' לדבריהם וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו על אותם צדיקים שעבדוהו אף על פי שמצאום צרות ורעות, לְיִרְאֵי ה' – ועל ידי הנהגתם הוכח שאינם יראים רק מעונש אלא יראים הם מה' בעצמו, יראת הרוממות, וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ – ומחשבתם היא לקדש את שם ה', ועובדים הם שלא על מנת לקבל שכר. (יז) וְהָיוּ לִי אותם יראי ה', אָמַר ה' צְבָאוֹת, מוכנים לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, סְגֻלָּה – שומר להם ה' אוצר מיוחד לאותו היום, וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ, שהבן העובד את אביו אינו נושא עיניו לשכר שיקבל בסוף היום, אלא עובדו מאהבה, ולכן אף האב אינו מסתפק בנתינת השכר, אלא מכין לו אוצר מיוחד שיהיה קיים לו לדורות, וכך העובדים את ה' מאהבה אינם מקבלים את שכרם בעולם הזה, שהוא עולם עובר, והשכר שבו גם כן עובר, אלא שומר להם ה' את השכר לעולם הבא, שהוא עולם נצחי, והשכר הניתן בו גם הוא נצחי. (יח) וְשַׁבְתֶּם אל העולם הזה בתחיית המתים, וּרְאִיתֶם את ההבדל בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, וכן בין הצדיקים עצמם תראו את ההבדל בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים מאהבה, לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ מאהבה, אלא מיראת העונש או כדי לקבל שכר, ומכונה אדם זה 'אשר לא עבדו', כיון שאין תכלית עבודתו לשם עבודת ה', אלא כאילו עובד הוא את עצמו, שיהיה לו שכר או כדי שלא יקבל עונש. (יט) כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, והוא יום הדין הגדול והנורא, ויהיה יום זה בֹּעֵר כַּתַּנּוּר באש העונש, וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה משולים לקַשׁ, המוכן להידלק ולהישרף, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֲשֶׁר מחמת האש הגדולה לֹא יַעֲזֹב [-לא יניח] לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף. (כ) ואמנם, אותו אור אלוקי אשר יתגלה לרשעים בבחינת אש השורפת, יתגלה לצדיקים בבחינת אור, וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי העובדים את ה' מאהבה שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ, וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק – תתרבו בבשר ושומן כאותם עגלים הדשים את התבואה, שהם אוכלים ממנה בכל שעה. (כא) ומבאר את מי ידושו הצדיקים ברגליהם, וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים – תדושו את הרשעים עד שייעשו כעיסה, כִּי מחמת החום העצום שישרפם יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם, בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, אָמַר ה' צְבָאוֹת. (כב) כיון שנבואה זו, של מלאכי, היא הנבואה האחרונה שנאמרה לישראל, ובה נחתם חזון הנבואה עד ביאת המשיח, אומר להם הנביא שמעתה והלאה לא יקוו עוד להשיג דבר ה' בנבואה, אלא זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, ועליכם לעשות ולקיים את כל האמור בתורה. (כג) והעדר הנבואה יהיה עד סמוך לגאולה השלימה, שאז הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, ועל ידו תחזור הנבואה, ויהיה זה לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. (כד) והוא ישיב את כל העולם בתשובה, וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, כלומר, על ידי שישיב את לב הבנים אל תורת אבותם, ישוב לב האבות על הבנים. והטעם לכך שיבא אליה הנביא לפני יום הדין הגדול, פֶּן אָבוֹא – שמא יתגלה כבוד ה' פתאום, ללא הכנה מוקדמת, וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם – מכת כריתה ואבדון, וכדי שלא יארע כן יקדים ה' לשלוח את אליה הנביא, שיחזיר את כולם בתשובה, ויהיו מוכנים ליום הדין הגדול, ולהתגלות ה' בעולם.