הפרשה בקצרה – אמור

עניני הפרשה: מצוות המיוחדות לכהנים  •  מצוות הכהן הגדול  •  דיני כהן בעל מום וטמא  •  איסור הקרבת בעלי מומים  •  מצוות המועדים  •  הדלקת המנורה ועריכת לחם הפנים

• מצוות המיוחדות לכהנים: אסרה התורה על הכהנים להטמא למתים, מלבד שבעת קרוביו של האדם, שהם: אביו, אמו, בנו, בתו, אחיו, אחותו שלא נישאה עדיין [גם אם התקדשה כבר], ואשתו, ובתנאי שהיא מותרת לו, אך אסור לו להטמא לאשתו האסורה עליו.
  אסור לכהן לישא אשה גרושה, חללה [שנולדה מפסולי כהונה, כגון שנולדה מכהן שנשא גרושה], או מי שנשאת לאדם האסור עליה. ויש מצוה על בית דין להכריח את הכהן לנהוג במצוות אלו, גם אם אינו רוצה בכך. ומצוה על כל אדם מישראל לכבד את הכהן בכל דבר, כגון לברך ראשון בסעודה וכדומה.

• מצוות המיוחדות לכהן גדול: כהן גדול שהתמנה על ידי משיחתו בשמן המשחה, או על ידי לבישת שמונת בגדי הכהן הגדול, אינו רשאי לגדל שער יותר משלשים יום או לפרום את בגדיו כשהוא אבל, וכן אסור לו להטמא אפילו לשבעת קרוביו, ואפילו כשמתו אביו או אמו ועדיין לא נקברו [והוא נקרא 'אונן'] אינו יוצא מן המקדש ואינו מתבטל מן העבודה שם. ומצוה עליו לישא אשה שלא נישאה מעולם לאיש, ומלבד הנשים האסורות לכל הכהנים, הרי הוא אסור גם באלמנה.
• דיני כהן בעל מום או טמא: כל כהן שיש בו מום אינו רשאי להכנס או לעבוד עבודה בבית המקדש, אך רשאי הוא לאכול מבשר הקרבנות, בין מקדשי קדשים ובין מקדשים קלים.
  אסור לכהן טמא לעבוד בבית המקדש, ואם עשה כן חייב כרת. וכן אסור לכהן טמא לאכול מן הקדשים, עד שיטהר. עבד כנעני של כהן רשאי לאכול קדשים, אך עבד עברי או שכיר של כהן אינו אוכל קדשים. בתו של כהן אוכלת תרומה וקדשים כל זמן שלא נישאה לישראל, וכן אם נישאה לישראל והתאלמנה או התגרשה ואין לה ילדים, חוזרת לבית אביה ואוכלת בקדשים.

• איסור להקריב בעלי מום: ציותה התורה שהמקריב קרבן יביא בהמה מן הבקר, הכבשים או העיזים, בהמה תמימה שאין בה מום, ואף מיד גוי הבא להקריב קרבן [ומותר לקבל ממנו קרבנות], אין לקבל קרבן בעל מום. ויש איסור בפני עצמו בשחיטת קרבן בעל מום, בזריקת דמו, ובהקטרת אמוריו.
  אסרה התורה על אדם השוחט בעלי חיים – בין קדשים ובין חולין – לשחוט את האם ואת בנה או בתה ביום אחד, בין אם שחט תחילה את האם ובין אם שחט תחילה את הבן או הבת.

• מצוות המועדים: בפרשה זו הובאו כל המועדים שבשנה, ותחילה הובאה אזהרת שמירת השבת, ללמד שהמחלל את המועדות נחשב כאילו חילל את השבת, והמקיים את המועדות – כאילו קיים את השבתות.
  בי"ד בניסן הוא זמן הקרבת קרבן הפסח, בט"ו בניסן הוא יום טוב של פסח, וביום זה וכן בששת הימים שאחריו אסור לאכול חמץ אלא רק מצות, וחמשת הימים שלאחריו הם ימי חול המועד, וביום השביעי הוא יום טוב אחרון של פסח. בכל שבעת הימים הללו מקריבים קרבנות מוסף [כפי שפורטו בפרשת פנחס].
  למחרת יום טוב ראשון של פסח, בט"ז בניסן קוצרים את קציר השעורים הראשון בארץ ישראל, ומביאים שיעור של עומר משעורים אלו לבית המקדש, שם מניף אותם הכהן, ומקריבים באותו זמן כבש אחד עם מנחתו ונסכיו, ועד זמן הקרבת העומר אסור לאכול מהתבואה החדשה של אותה השנה. ומיום זה והלאה סופרים את 'ספירת העומר', שבעה שבועות, וביום החמישים הוא חג השבועות.
  בחג השבועות [שאין לו תאריך קבוע בשנה, אלא הוא חמישים יום לאחר תחילת ספירת העומר] מביאים מנחה חדשה, מן החיטים, שני עשרונים סולת, ואופים אותה חמץ [בשונה משאר המנחות הבאות במקדש, שכולן נאפות מצות], ויחד עם לחם זה מביאים שבעה כבשים, פר בן בקר, שני אילים, עם מנחתם ונסכיהם, כל אלו עולות. ובנוסף לכך שעיר עיזים לחטאת, ושני כבשים לשלמים. ויום זה הוא יום טוב של שבועות.
  בא' בתשרי הוא יום טוב של ראש השנה, ויש להקריב בו את קרבנות המוסף [כפי שפורטו בפרשת פנחס], ומצוה לתקוע בו בשופר.
  בי' בתשרי הוא יום הכפורים, בו יש מצוה על כל אדם מישראל להתענות, ומי שאוכל ביום זה חייב כרת. וכן מי שעושה מלאכה ביום זה, חייב כרת. ומקריבים בו את הקרבנות המיוחדים ליום זה [כפי שפורטו בפרשת אחרי מות].
  בט"ו בתשרי הוא יום טוב של סוכות, וששת הימים שלאחריו הם ימי חול המועד של סוכות, וביום השמיני הוא יום טוב 'שמיני עצרת', שהוא חג בפני עצמו ואינו חלק מחג הסוכות, ובכל הימים הללו מקריבים את המוספים השייכים להם [כפי שפורטו בפרשת פנחס]. וביום טוב הראשון של סוכות מצוה על כל אדם מישראל ליטול ארבעת המינים, שהם אתרוג, לולב, הדסים וערבות, ובבית המקדש יש מצוה ליטלם בכל שבעת ימי הסוכות. ומצוה על כל אדם מישראל לשבת בסוכה כל שבעת הימים הללו, זכר ל'סוכות' שבהם הושיב ה' את בני ישראל כשיצאו ממצרים, והם ענני הכבוד.

• הדלקת המנורה ועריכת לחם הפנים: ציוה ה' את משה לומר לבני ישראל שיביאו שמן זית זך כתית, והוא השמן הראשון היוצא מהזיתים, לצורך הדלקת המנורה במשכן או בבית המקדש בכל יום, והדלקה זו היתה נעשית בכל לילה, בתחילתו, והיו הנרות דולקים עד הבוקר, והניחו בכל אחד משבעת הנרות, בכל לילה מלילות השנה, כמות של חצי לוג שמן, המספיקה אפילו ללילות טבת הארוכים.
  ציוה ה' לאפות בכל שבוע שתים עשרה חלות, כל חלה עשויה משני עשרונים סולת, ולהניחם על לחם הפנים, שש בכל צד, ועל כל מערכה של שש לחמים היו מניחים בזך של לבונה זכה. עריכת הלחמים היתה נעשית ביום השבת, ובאותו יום שהיו מביאים את הלחמים החדשים – היו הכהנים אוכלים את הלחמים של השבוע הקודם, ואת הלבונה היו מקטירים על המזבח החיצון.