במין האנושי
יא. ואמנם, בהיות שנגזרה המיתה על האדם, וכמו שזכרנו, ונמצא שהמורכב הזה צריך שיפרד לזמן מה, ואחר כך ישוב להתחבר, הנה, כן בזמן הפירוד הזה ראוי שיהיה מקום לשני החלקים המתפרדים נאות למה שנרצה לפירוד ההוא. והנה, הגוף צריך שיחזור ליסודו, ותיפרד הרכבתו, ותיפסד צורתו, והואיל והיה מן העפר – אליו ישוב, והוא מה שאמר יתברך שמו לאדם "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", אך הנשמה הזוכה במעשיה, הנה אין לה אלא לצפות עד שייעשה בגוף מה שצריך ליעשות, דהיינו ההתכה וההפסד בראשונה, והישארותו בעפר כל הזמן שצריך, וההיבנות מחדש אחר כך, לשתשוב ליכנס בו. ואמנם, צריך שיהיה לנשמה מקום בינתיים, ולצורך זה הוכן עולם הנשמות, שבו תכנסנה הנשמות הזוכות אחרי צאתן מהגוף, ותשבנה שם במקום מנוחה, כל זמן התגלגל על הגוף הענינים הראויים להתגלגל עליו.
והנה, כל הזמן ההוא תשכונה הנשמות ההן במעלה ובתענוג, מעין מה שינתן להן אחר כך, בזמן הגמול האמיתי שזכרנו למעלה. כי גם מעלתן בעולם הנשמות ודאי שתימדד לפי המעשים שעשו, שלפיהם ימדד גם הגמול אחר כך, בזמנו. אך השלימות האמיתי המעותד לזוכים לו, לא ישיגוהו לא הגוף ולא הנשמה, אלא בהתחברם שנית אחר התחיה.
