מסכת אבות – פרק ב

משנה א: בסיום הפרק הקודם הובאו דבריו של רבן שמעון בן גמליאל, ובזה הסתיימו דבריהם של ה'זוגות' והנשיאים שהיו אחריהם עד זמנו של רבינו הקדוש, מסדר המשניות, ופרק זה פותח בדברי רבינו הקדוש, הוא רבי יהודה הנשיא, המכונה 'רבי' סתם, לפי שהיה רבם של כל בני אותו דור.

רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר [-שיברור ויבחר] לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ – שיהיה לאדם עצמו פאר בדרך זו, וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם – ואף לבני אדם אחרים תהיה תפארת מהנהגה זו, והיינו כשנוהג בדרך הממוצעת בכל המידות [ולמשל, אדם שהוא קמצן ביותר, יש לו תועלת בכך שאוסף ממון הרבה, אך בני אדם אינם משבחים אותו על כך. ואם הוא פזרן ביותר, בני אדם משבחים אותו על כך, אך הוא עצמו מפסיד מכך, וההולך בדרך ממוצעת יש בכך תועלת גם לו וגם לאחרים]. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּקיום מִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת, שהרי לא כתבה התורה מה השכר לכל מצוה [ואין זה כמו מצוות לא תעשה, שכתבה התורה את העונש בכל עבירה, אם מלקות, או כרת או מיתת בית דין, ומתוך כך יש ללמוד מהי עבירה קלה ומהי עבירה חמורה]. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ – כשבא לידך קיום מצוה הכרוך בהפסד ממון, יש לך לחשב את מה שאתה מפסיד מממונך מחמת קיום המצוה, לעומת השכר הגדול שתקבל עליה לעתיד לבא, שבודאי הוא יותר מאותו הפסד, וְכן יש לך לחשב שְׂכַר עֲבֵרָה – הרווח של הממון או ההנאה שיש לך מהעבירה, כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ – העונש שמקבלים על כך לעתיד לבא, שבודאי הוא גדול וקשה יותר מכל רווח והנאה של העבירה. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים, וְעל ידי זה אִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה את כל מעשיך, וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת את כל דיבוריך, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין.

משנה ב: רַבָּן גַּמְלִיאֵל, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא, היה אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ – מלאכה או סחורה שעוסק בהם האדם יחד עם לימוד התורה, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן – היגיעה בתורה מתישה את כוחו, והיגיעה במלאכה משברת את גופו, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה, מתוך שאין לו מהיכן להתפרנס אינו יכול לעסוק בתורה, וְגוֹרֶרֶת עָוֹן, שמלסטם את הבריות, ומשכח תלמודו. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, ולא על מנת לקבל שכר, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם של הציבור מְסַיְּעָתַן לאותם העוסקים בצרכיהם, וְצִדְקָתָם של אבותם של הציבור עוֹמֶדֶת לָעַד, ומסייעת לאותם העוסקים בצרכי הציבור, ומתוך כך דרכם מצליחה, ולא מצד מעלת השתדלותם של העוסקים. וְאַתֶּם, העוסקים בצרכי הציבור, אף שאין הפעולה נגמרת אלא בזכות אבותם של הציבור, מכל מקום מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה – נותן להם הקדוש ברוך הוא שכר רב, כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם בעצמכם את כל הטובה הזו, כיון שאתם עוסקים בדבר לשם שמים.

משנה ג: משנתנו ממשיכה בדבריה לאותם העוסקים בצרכי ציבור, הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת – אף שעליכם להתקרב לשלטונות לצורך העשייה עבור הציבור, היו זהירים בכך, כיון שֶׁאֵין השלטונות מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן, ומחמת כן נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין את האדם בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן – כשיש להם תועלת ממנו, וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לעזרה לְאותו אָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ.

משנה ד: הוּא [-רבן גמליאל] הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ – עשה את הדברים שהם רצונו של הקדוש ברוך הוא, כגון צדקה והוצאות לצרכי מצוה, כִּרְצוֹנֶךָ – כפי שאתה מוציא הוצאות על דברים שיש לך בהם רצון והנאה, כְּדֵי שְֶׁעל ידי זה יַּעֲשֶׂה הקדוש ברוך הוא את רְצוֹנְךָ, כִּרְצוֹנוֹ, כלומר, יתן לך שכר בעין יפה. ואם רצונך לעשות דבר עבירה שאינו כרצון ה', בַּטֵּל את רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ של הקדוש ברוך הוא, כְּדֵי שֶׁבשכר זה יְּבַטֵּל הקדוש ברוך הוא את רְצוֹן אֲחֵרִים, הקמים עליך לרעה, או גזירה רעה שנגזרה עליך, יבטלם מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ.
[לעיל (פרק א' משניות יב-יד) הובאו דברי הלל הזקן, ואחר כך הפסיק התנא והביא את דברי הנשיאים שהיו כולם מזרעו של הלל, ועתה ממשיך התנא את דברי הלל, ואחריהם מביא את דברי רבי יוחנן בן זכאי, שקיבל ממנו]. הִלֵּל הזקן היה אוֹמֵר, אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר בזמן שהם מצטערים, ואף שאין צרה זו נוגעת אליך, לפי שכל המצטער עם הציבור זוכה ורואה בשמחתם [אבל כשדרכי הציבור מקולקלים, אין לאדם להשתתף עמם]. וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ – אל תחשוב שיש מעלות שכבר קניתם בקנין גמור ושוב לא יסורו ממך, אלא התבונן ושמור על כל מעלה שהשגת, שלא תפסידנה, ואפילו עד יום המוות, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה, ולבסוף נעשה צדוקי. וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ לכף חובה על עבירה שעבר או על כך שנתגאה בשררתו, עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ – לדרגתו ולמצבו, ותעמוד בעצמך באותו נסיון. וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע – אל תאמר דבר שאין משמעותו ברורה, וניתן להבינו בכמה פנים, ותסמוך על כך שהשומע יתעמק בדבר ויבינו לבסוף, כיון שדבר זה יכול לגרום לשומעים לטעות בדבריך, ואפשר שיטעו ויצאו לתרבות רעה. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה מעסקיי אֶשְׁנֶה – אלמד תורה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה מעסקיך, ולא תלמד לעולם.

משנה ה: הוּא [-הלל הזקן] הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא – אדם ריק מכל, שאין בו לא תורה ולא הבנה במשא ומתן, אינו יכול להיות ירא חטא, שמתוך בורותו אינו יודע אפילו להשמר מהעבירות, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד – אדם שלא למד תורה, אך הוא בקי במשא ומתן ומידות טובות, אינו יכול להיות חסיד, העושה מעשיו לפנים משורת הדין, שמידה זו מצויה רק במי שעוסק בתורה, אך יכול הוא להיות ירא חטא. וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, לפי שמתבייש לשאול את רבו שאלות, שמא ילעגו עליו, ומתוך כך נשאר תמיד בספיקותיו [ואף שמידת הבושה מידה טובה היא, בלימוד התורה אין ראוי לאדם להתבייש]. וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, לפי שתלמידיו פוחדים לשאול אותו ספקותיהם, שמא יקפיד עליהם. וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים בלימוד התורה, כיון שקובע רוב זמנו לסחורה, ולימוד התורה עראי, לא יחכם בו לעולם, ונאמר לגבי התורה 'לא מעבר לים היא', ודרשו חכמים שאין התורה מצויה במי שמרחיק לסחורה אל מעבר לים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הראויים לישב בראש ולהורות הוראה, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ, ולהיות ראוי להנהיג את הקהל ולהורות הוראה.

משנה ו: אַף הוּא [הלל הזקן] רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת של אדם הרוג שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם,  והכיר בו שהיה רוצח, ועתה פגעו בו שודדים והרגוהו, אָמַר (לָהּ), עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ – מחמת שהרגת אדם אחר נגזר עליך שתהרג, וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן – ומכל מקום מי שהרגך ייהרג בעצמו, כיון שלא נצטווה לעשות כן [שאין עונש מיתה מסור אלא בידי סנהדרין, ולא ביד כל אדם], ולכן אותו אדם ייענש על הריגתך.

משנה ז: הוּא [-הלל הזקן] הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר, מַרְבֶּה רִמָּה – האוכל מאכלים רבים ובשרו מתרבה, הרי הוא מרבה תולעים בבשרו לאחר מיתתו [ואף לאחר שמת יש לאדם צער גדול מכך]. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה, שחושש תמיד שמא יגזלוהו, או שמא יבואו שודדים ויהרגוהו. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים, שכל אחת עושה לו כשפים כדי להטות ליבו אליה. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה, כפי שמצוי אצל השפחות. מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. הרי שמכל תאוות ותענוגי העולם הזה, מתרבה החטא והצער. אבל מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים, שנאמר 'כי היא חייך ואורך ימיך', מַרְבֶּה יְשִׁיבָה – הלומד תורה עם תלמידים רבים, הרי הם מחדדים אותו, ומתוך כך מַרְבֶּה חָכְמָה – שנותן טעם לדבריו, וסברותיו מתקבלות על לב שומעיהם. מַרְבֶּה ליטול עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה – שמתוך העצות הרבות ששומע הרי הוא מבין דבר מתוך דבר. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם, שמתוך שבני אדם רבים נהנים מממונו הרי הם אוהבים אותו, ומרבה שלום בעולם, ונאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום'. עשה האדם מעשים טובים וקָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה זאת לְעַצְמוֹ, בשונה מנכסי העולם הזה שמת האדם ומשאירם לאחרים. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, הרי זה קנין אמיתי, ועל ידו קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

משנה ח: רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל את התורה מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי, הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, להתפאר ולומר 'הרבה תורה למדתי', כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ, שהרי לא נברא האדם אלא כדי לעסוק בתורה [ואילו היה מסיים את כל התורה וממשיך ללמוד, היה יכול להחזיק טובה לעצמו, אך כיון שאין אדם היכול לסיים את כל התורה, שנאמר עליה 'ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים', אין לו להתפאר במה שלמד]. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים [גדולים ביותר, וממשיכי שלשלת קבלת התורה] הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא [-רבן יוחנן בן זכאי] הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן של תלמידים אלו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, הרי הוא כמו בּוֹר סוּד – בור מלא מים שקירותיו מסויידים, שֶׁמתוך כך אֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה, ואף הוא לא היה שוכח אפילו דבר קטן מתלמודו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ, לפי שאמו גרמה לו שיחכים, שקודם לידתו היתה הולכת בכל יום לעשרים וארבעה בתי מדרשות שבעירה, ומבקשת מהחכמים שיבקשו על עוברה שיהא חכם, ואחרי שנולד הניחה עריסתו בבית המדרש, כדי שישמעו אוזניו רק דברי תורה. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד – נוהג לפנים משורת הדין. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא – מחמיר על עצמו ונוהג איסור אפילו בדברים מותרים, מגודל יראתו שמא יבא לידי חטא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר – ליבו רחב, ומוסיף מדעתו פלפול וסברות. הוּא – רבן יוחנן בן זכאי הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם, לפי שבענין הבקיאות והזכרון היה רבי אליעזר בן הורקנוס גדול מכולם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ של רבן יוחנן בן זכאי דבר נוסף, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, הרי הוא מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם, כיון שלענין החריפות והפלפול היה רבי אלעזר בן ערך גדול מכולם, ואף מרבי אליעזר בן הורקנוס.

משנה ט: אָמַר לָהֶם רבן יוחנן בן זכאי לחמשת תלמידיו, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה – אדם המסתפק במה שיש לו, ואינו מבקש דברים מיותרים, ואינו מקנא באחרים שיש להם יותר ממנו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב, שמוכיח אותו כשרואה בו דבר שאינו הגון. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב, שמצוי אצלו תמיד, ביום ובלילה, ויכול להוכיחו על כל הנהגה שאינה הגונה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד – המחשב את העתיד להיות, ומתוך כך מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. רַבִּי אֶלְעָזָר בן ערך אוֹמֵר, לֵב טוֹב, כלומר, מעלת תיקון המידות, כי בזמן שלב האדם טוב, כל מדותיו ישרות ודעותיו נכונות, ונמצא שמח בחלקו ומתחבר עם הטובים, וחפץ רק בדברים שיש בהם תועלת. אָמַר לָהֶם רבן יוחנן בן זכאי, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם – שדבריו כוללים אף את דבריכם, שאם יהיה לאדם לב טוב, יגיע על ידי זה לכל המעלות. אָמַר לָהֶם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה – שאינו מסתפק במה שיש לו, אלא מתאווה שיהיה לו יותר, ומקנא באחרים שיש להם יותר ממנו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע, שמפתהו ומוליכו לדרך רעה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע, שמכעיסו תמיד, ומשחית את מדותיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם, שדבר זה מוכיח שאינו רואה את הנולד, שעל ידי שלא ישלם לא ימצא מי שילוה לו, וגם גורם לכך שלא ירצו בני אדם להלוות לאחרים, מחשש שגם הם לא ישלמו, וגורם להם בכך נזק. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא – הלוה מן האדם ואינו משלם לו, כאילו לוה מהקדוש ברוך הוא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז) 'לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן', כלומר, כשהלוה רשע ואינו משלם, הקדוש ברוך הוא משלם למלוה את הפסדו, והרי זה כאילו נשאר האדם חייב לקדוש ברוך הוא. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע, כי הלב הוא שורש הכל, וכשהוא רע, יימשכו אחריו כל הרעות. אָמַר לָהֶם רבן יוחנן בן זכאי, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ יותר מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם, כי הלב גורר אחריו את כל הנהגת האדם.

משנה י: עתה מביאה המשנה את דבריהם של אותם חמשה תלמידים שהיו לרבן יוחנן בן זכאי: הֵם – אותם תלמידים אָמְרוּ שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה דְבָרִים – כל אחד מהם היה אומר שלשה דברים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, שכשם שמחזר האדם אחר כבוד עצמו, כך ראוי לו שידאג לכבוד חבירו, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס – אל תמהר לכעוס על כל דבר וללא מחשבה, אלא תשקול היטב בכל דבר אם ראוי לכעוס עליו. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ, וכיון שאין האדם יודע מתי ימות, יש לו לשוב בתשובה בכל יום, שמא ימות למחר. ושלשה דברים אלו היה רבי אליעזר אומר בכל יום, כיון שהם מצויים תדיר, וטעונים זכירה. ודבר נוסף היה אומר לעיתים רחוקות, וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, והיינו שתהא עומד לפניהם, להנות מאור חכמתם כאדם העומד לפני האש, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה – אך הזהר שלא תנהג בהם קלות ראש ולא תתקרב אליהם יותר ממה שיקרבוך, כשם שאין להתקרב יותר מידי אל האש, אלא יש לעמוד מרחוק ובזהירות כדי ליהנות מאורה וחומה, שלא להיכוות. ואל תחשוב שאף אם יקפידו עליך תוכל לפייסם, לפי שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף – נחש ארסי, שאין למכות אלו רפואה, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ, המעופפים ממקום למקום, ושורפים הכל.

משנה יא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ היה אוֹמֵר אף הוא שלשה דברים, עַיִן הָרָע – אדם שעינו רעה במה שיש לאחרים, וגורם בכך נזק לאותם אנשים ולנכסיהם, וְיֵצֶר הָרָע – ריבוי תאוות הנאות העולם הזה, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת – השונא שינאת חינם, או הנוהג בדרך קשה הגורמת לבריות לשנוא אותו, שלשה דברים אלו מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.

משנה יב: רַבִּי יוֹסֵי היה אוֹמֵר אף הוא שלשה דברים, יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּפי שחביב עליך הממון שֶׁלָּךְ. וְהַתְקֵן עַצְמָךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה, ואל תחשוב שכיון שאביך ואבי אביך היו חכמים אף אתה תהא חכם ללא עמל, שֶׁהתורה אֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ, ואין זוכה בה אלא מי שעמל בלימודה. וְכָל מַעֲשֶׂיךָ, אף הגשמיים כמו אכילה ושתיה ושינה, יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם, שיהא גופך חזק ובריא לעבודת השם.

משנה יג: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר שלשה דברים אלו, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבִתְפִלָּה, לקרוא את שמע בזמנה, ולהתפלל בזמן התפילה. וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, כאדם שיש לו קביעות לומר פרק מסוים ביום, שאומרו בקריאה בעלמא, ללא כוונה ותחנונים, אֶלָּא התפלל דרך בקשת רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) 'כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה', כלומר, רוצה הקדוש ברוך הוא בתחנונים, ועל ידם הוא מרחם מיד. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ – אל תחזיק את עצמך כרשע, שעל ידי זה יוצא האדם לגמרי לתרבות רעה, שסובר שאין לו תקנה, אלא כל אדם יראה עצמו כבינוני, שעל ידי מעשה טוב אחד מכריע את עצמו לכף זכות, להיות צדיק.

משנה יד: רַבִּי אֶלְעָזָר בן ערך אוֹמֵר שלשה דברים, הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, וְעל ידי זה דַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס – לאדם מופקר, המבזה את התורה ואת לומדיה. וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל, כלומר, כאשר אתה מתווכח עם האפיקורס ומשיב לו,
הזהר שלא ידבק בך מדעותיו הפסולות, על ידי שתדע שאתה עמל לפני הקדוש ברוך הוא, היודע צפונות הלב. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ, שהוא הקדוש ברוך הוא, שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ, ואף מחמת כן יש לך לטרוח ולעמול בלימוד התורה. [ואף שאמרו חכמים שלא יעבוד האדם על מנת לקבל פרס, מכל מקום יש לו ליתן אל ליבו את מתן שכרו לעתיד לבא, כדי לדחות את היצר הרע המונעו מלימוד התורה. ועוד, שעל ידי זה יכיר בגודל חסדו של הקדוש ברוך הוא, שאף שאנחנו עבדיו וחייבים לקיים מצוותיו, נותן לנו על כך שכר].

משנה טו: לאחר דברי חמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי מביאה המשנה את דברי רבי טרפון, שהיה חבר לרבי יהושע ורבי אליעזר: רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצֵר – חייו של האדם בעולם הזה, קצרים הם. וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה – לימוד התורה רב הוא, שהרי נאמר על התורה 'ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים', וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים – כוחות הגוף והנפש עצלים מלעסוק בתורה ולקיים מצוות, ומטים את האדם לדרך רעה, וְהַשָּׂכָר המזומן לאדם הלומד תורה ומקיים מצוות, הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק – והקדוש ברוך הוא מקפיד שיעסוק האדם בתורה בכל עת, שאין רשות להתבטל מלימוד התורה אפילו שעה אחת.

משנה טז: הוּא [-רבי טרפון] הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר – אין הקדוש ברוך הוא מחייב את האדם לסיים את כל התורה, אלא מקבל שכרו על מה שלמד, וּמכל מקום לֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה, אלא חייב אתה ללמוד כפי יכולתך וכוחותיך. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ, שהוא הקדוש ברוך הוא, שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ . וְדַע, שאף אם אין אתה מקבל שכר בעולם הזה, היינו כיון שעיקר מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים הוא לֶעָתִיד לָבוֹא.