מסכת אבות – פרק ד

משנה א: בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הראוי לכבוד ותפארת על חכמתו, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, ואפילו מהקטנים ממנו, שדבר זה מוכיח שחכמתו היא לשם שמים, ולא כדי להתגאות בה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) 'מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי', כלומר, דוד המלך אומר על עצמו שהשכיל ולמד מכל מלמדיו, ואפילו מהקטנים ממנו, כיון שהיה לימודו לשם שמים, 'כי עֵדְוֹתֶיךָ שיחה לי'.

אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הראוי לכבוד ותפארת על גבורתו, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) 'טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר', וכוונת הפסוק שגם המאריך אף וכובש את יצרו הוא ממיני הגבורה, והוא טוב ומשובח מגיבור ממש. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הראוי לכבוד ותפארת, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ'. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, שכשאינו אוסף ממון רב אין לו אויבים ומקנאים, וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא, שאינו בא לידי גאוה ותאוה, מרוב עושר.

אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) 'כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ', ואם הקדוש ברוך הוא מכבד את מכבדיו, כל שכן לבני אדם שמכבדים את מי שמכבד אותם.

משנה ב: בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, שכך היא דרך העולם, שלאחר שעשה האדם מצוה אחת, נמשך הוא לעשות מצוה נוספת, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה, כי אחר שעבר אדם עבירה, קשה לו לפרוש וממשיך לחטוא. ועוד, שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה – מן השמיים מסייעים לו לקיים מצוות נוספות, וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה – העונש על העבירה הוא שהקדוש ברוך הוא מתרחק ממנו, ומניחו ביד טבעו הרע, הגורם לו לחטוא שוב.

 משנה ג: הוּא [-בן עזאי] הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם – אל תזלזל בשום אדם שבעולם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג אל תרחיק בדעתך לְכָל דָּבָר – לשום דבר שיש בו חשש נזק, לחשוב שלא יבא לך נזק ממנו, כיון שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה, שיוכל להועיל או להזיק בה, וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם, ולכן צריך אתה להזהר בדבר.

משנה ד: רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ העיר יַבְנֶה, היה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ – ענוותן, ואמר לשון 'מאד מאד', כיון שבכל המידות יש לאדם ללכת בדרך הממוצעת, שלא יהא קפדן מידי ולא וותרן מידי, וכדומה, אך לענין הגאווה צריך האדם להתרחק ממנה עד הקצה האחרון, כיון שהיא מאוסה מאד, וגם דרך בני אדם להמשך אחריה, ולכן יהא מאד מאד ענוותן, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה – ויגיע לכך על ידי שיחשוב על סופו של האדם, שהוא ייעשה רימה ותולעה.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, שעושה עבירות בסתר, ורק כלפי חוץ מראה עצמו כצדיק,, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי – מעניש אותו הקדוש ברוך הוא בפרהסיא, כדי לגלות רשעותו. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם – בין אם חילל את שם ה' בשוגג ובין אם חיללו במזיד, מענישים אותו בפרהסיא, אך אין העונשים שוים, כי ודאי עונש השוגג קל מעונשו של המזיד.

משנה ה: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (בְּנוֹ) אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, כגון שעוסק במצוות שאינן נוגעות לו למעשה, כגון שלומד ענינים שאינם שייכים בכל אדם, כגיטין וחליצות, או שהוא זר ולומד הלכות בית המקדש, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ – מסייעים לו מן השמים לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד, ומסירים מעליו טרדות הזמן, ומזמינים לו תלמידים הגונים שילמדו תורה מפיו, כפי כוונתו. וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, כגון שעוסק בעניני הלכה הנוגעים למעשה, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ – מסייעים לו מן השמים יותר ממה שביקש, לִלְמוֹד, וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת.

רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם – אל תעשה את דברי התורה עֲטָרָה [-כתר] לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, שלא תאמר 'אלמד, כדי שיכבדוני', וְלֹא – ואל תעשה את דברי התורה כקַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם – ככלי אומנות שמשתמשים בו להרויח ממון, וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף – המשתמש ב'כתר', כלומר בדברי התורה, חולף ועובר מ העולם, הָא לָמַדְתָּ – הרי יש לך ללמוד מדבר זה, שכָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם [אמנם, מותר למלמד תינוקות ליטול שכר על כך שהוא שומר את הילדים, וכן מותר לדיין ליטול שכר על כך שהוא מתבטל ממלאכתו. וכן תלמיד חכם שמינוהו הציבור עליהם, ועוסק בצרכי הציבור, מותר לו ליטול שכר מהציבור, כדי שתהא פרנסתו ברווח ויוכל לעסוק בצרכי הציבור כראוי].

 משנה ו: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, שאינו מניח ספרים על הקרקע, ולא על הספסל שהוא יושב עליו, וחרד על דברי התורה ומכבד אותה ואת לומדיה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת – שכרו הוא שיכבדוהו בני אדם. וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, שמזלזל בדברי התורה, או שאומר שיש בתורה דברים מיותרים, עונשו הוא שגוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיוֹת.

משנה ז: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ של רבי יוסי אוֹמֵר, הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין – המונע את עצמו מלשבת כדיין ולדון דיני תורה, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ – מונע מעליו אֵיבָה – שנאת בעלי הדין, וְגָזֵל – אם טעה בדין, וּשְׁבוּעַת שָׁוְא – אם חייב את אחד מבעלי הדין שבועה שאינו חייב בה. וכלל זה נאמר במקום שיש דיינים גדולים ממנו, או אף במקום שעליו לדון, מוטב שיפשר בין בעלי הדין, ויקבלו עליהם שניהם את פשרתו. וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה – המתגאה וממהר לדון כפי דעתו, ללא העיון הראוי ובלא מתינות וישוב דעת, הרי הוא שׁוֹטֶה, בכך שהוא סבור שחכמתו מרובה ויכול לדון במהירות, רָשָׁע, שאילו היה ירא שמים היה נזהר מלמהר בדינו, והיה יודע שהטעות מצויה בכל אדם, ועליו לדון במתינות,  וְגַס רוּחַ – גאוותן, שרוצה שיראו הכל שהוא פוסק במהירות, ויחשבו שעושה כן מתוך חכמתו המרובה, וימנוהו דיין עליהם.

משנה ח: הוּא [-רבי ישמעאל ברבי יוסי] הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי דָן יְחִידִי – אין ראוי לאדם לישב בדין יחידי, אף אם הוא מומחה הראוי לפי ההלכה לדון ביחידות, אלא ישב בבית דין של שלשה דיינים או יותר, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד – רק הקדוש ברוך הוא, שהוא יחיד בעולמו, דן לבדו, ואילו האדם העשוי לטעות, אין ראוי לו להכריח את בעלי הדין לדון לפניו כשהוא יחידי [אבל אם שני הצדדים מקבלים אותו עליהם מרצונם, רשאי לדון ביחידות]. וְאחרי שצירף אליו המומחה עוד שני דיינים, אף שאינם מומחים כמותו, אם הם חולקים עליו במסקנת הדין אַל תֹּאמַר להם 'קַבְּלוּ דַעְתִּי', מאחר והיה יכול לדון גם בלעדיהם, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה – כיון שלאחר שצירפם הרי הם הרוב בבית דין, וההלכה נקבעת לפי דעת הרוב, אף אם הם פחות מומחים מהשלישי.

 משנה ט: רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי – העוסק בתורה ולומדה אף שהוא בעוני ובמחסור, ועם כל זאת מצער נפשו ולומד, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר – עתיד הוא להתעשר, ולעסוק בתורה מתוך רחבות. וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר – אדם עשיר שאינו עוסק בתורה, אף שאין לו טרדות וקשיי פרנסה, אלא מעסיק עצמו באכילה ושתיה והנאות העולם הזה, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי – סופו שירד מנכסיו, ויצטרך להתבטל מלימוד התורה מתוך שיהא דחוק לפרנסתו, וסופו יוצא מן העולם ללא תורה.

 משנה י: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק – עשה עסקיך בעראיות, ועסוק בהם מעט, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה – ורוב הזמן תעסוק בלימוד התורה. וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם – היה ענוותן בפני כל אדם כדי לקבל ממנו דברי תורה, ואל תחשוב שאין נאה לך ללמוד דברי תורה ממי שקטן ממך. וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה – אם אינך עוסק בדברי תורה אלא בדברים בטלים, יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּךְ – יש הרבה 'בטלים', והם חיות רעות ובני אדם רשעים, שהם שלוחי ה' להעניש את מי שמתבטל מלימוד תורה. וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ לוֹ לקדוש ברוך הוא שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ, ושכר זה אינו ניתן על ידי שליח או מלאך, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו נותן את השכר לעמלים בתורה, ובזה יפה מידה טובה ממידת פורענות, שאת השכר נותן ה' בעצמו.

משנה יא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד – כאילו שכר לו סנגור אחד, שילמד עליו זכות. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד, שילמד עליו חובה. והחוזר בתְשׁוּבָה על חטאיו, וְכן העושה מַעֲשִׂים טוֹבִים, הרי זה כִּתְרִיס – כמגן השומר על האדם בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת.

רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה של בני אדם שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, ללימוד תורה ומעשים טובים, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם, שהכל משתווים בדעותיהם ומסכימים לענין אחד, כיון שכוונתם רצויה. וְאילו התאספות בני אדם שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אלא שכל אחד רוצה להתגדל על חבירו, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם, לפי שכל אחד מהם רוצה להגדיל את כבוד עצמו, ומתוך כך הם חולקים זה עם זה, ואין קיום לאסיפתם.

משנה יב: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וכמו שמצאנו במשה רבינו שאמר ליהושע בן נון, תלמידו, 'בחר לנו אנשים', הרי שהשווה עצמו לתלמידו, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ יהא בעיניך כְּמוֹרָא רַבָּךְ, שהרי אהרן הכהן אמר למשה רבינו, שהיה אחיו וקטן ממנו בשנים, 'בי אדוני', הרי שכיבדו כרבו. וּמוֹרָא רַבָּךְ יהא בעיניך כְּמוֹרָא שָׁמָיִם, שהרי כשהתנבאו אלדד ומידד על מיתת משה רבינו במדבר, אמר יהושע בן נון למשה רבינו 'אדוני משה כלאם', כלומר כלם מן העולם, לפי שכשמרדו במשה רבינו [לפי סברתו של יהושע באותה שעה] כאילו מרדו בקדוש ברוך הוא.

 משנה יג: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד – היזהר שיהא תלמודך מדוקדק וכפי ההלכה, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן – שאם תטעה בהוראתך מחמת טעות בלימודך, מחשיב זאת הקדוש ברוך הוא כטעות בזדון, כיון שיודע האדם שהטעות מצויה, והיה צריך ליתן אל ליבו ולדקדק היטב בלימודו, שלא יבא לידי טעות. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, שניתנו לישראל, שחייבה התורה לנהוג כבוד בנושאי כתרים אלו, כֶּתֶר תּוֹרָה שניתן לתלמידי חכמים, וְכֶתֶר כְּהֻנָּה, שניתן לאהרן ולבניו, וְכֶתֶר מַלְכוּת שניתן לדוד המלך ולזרעו, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן: – כל אחד מהכתרים הללו תלוי בכך שיהא לאדם הנושאו שם טוב מחמת מעשים טובים שעושה, שכל אחד מהם [תלמיד חכם, כהן או מלך] שאינו נוהג כשורה ואין מעשיו טובים, אינו ראוי לכבוד.

משנה יד: רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה – אם אין תלמידי חכמים במקומך, יש לך לעבור למקום של תלמידי חכמים, וְאַל תֹּאמַר בליבך שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ – שהתורה תבא אחריך למקומך, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ – ואל תסבור שחבריך יחזרו למקומך וילמדו אותך מה שלמדו, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן – ואל תסמוך על חכמתך לבדה, אף שאתה חריף ומפולפל, לחשוב שתוכל לעסוק בתורה אף ללא חברים העוסקים בתורה, אלא יש לך לעקור למקום תורה, ולעסוק בתורה על ידי משא ומתן עם חבריך, שזהו לימוד תורה המתקיים.

משנה טו: רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר, אֵין בְּיָדֵינוּ – אין אנו מבינים את דרכי ה', לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים – מדוע יש רשעים היושבים בשלווה, ואינם סובלים, וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים – מדוע יש צדיקים המתייסרים בעולם הזה. רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם, ואפילו לנכרי שבשוק. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת – מוטב שתלך ללמוד מתלמידי חכמים הגדולים ממך, וכך תוכל ללמוד בכל עת מתורתם, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים – ולא תהיה ראש לקטנים ממך, שבכך נפחת האדם ממעלתו ויורד מדרגתו לדרגת הקטנים ממנו, שהוא מתחבר אליהם.

משנה טז: רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר, בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, שהוא מקומו העיקרי של האדם, ולכן, הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר בתורה ובמעשים טובים, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין, ותזכה לחיי העולם הבא.

משנה יז: הוּא [-רבי יעקב] הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא, כלומר, יתרון גדול יש לחיים בעולם הזה, שבו ניתן לאדם לתקן ולהשלים את נפשו על ידי תשובה ומעשים טובים, ואילו לאחר מותו אינו יכול לתקן את עצמו, ולא להשלים את מה שחיסר בעבודתו בעולם הזה. וְאילו לענין העונג והשכר, יָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ – הנאה בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל ההנאות שיש לכל בני האדם בחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה. ולכן ראוי לו לאדם לחוס על זמנו בעולם הזה, ולעסוק בו בתשובה ובמעשים טובים, כדי שיזכה למקום העונג והשמחה העיקרי, שהוא העולם הבא.

 משנה יח: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה – אל תפייס אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, כיון שבאותו זמן אינו מקבל פיוסים, אלא רק יוסיף כעס על כעסו, וידבר דברים שאינם הגונים. וְאַל תְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, כי בשעה של עצבות זו אינו מקבל תנחומים, ורק תכעיסנו בדבריך, ועשוי לומר דברים שאינם ראויים. וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ – בשעה שהוא נודר נדר מתוך כעס, אל תשתדל להתיר לו את הנדר, כיון שמתוך כך רק יוסיף בנדרו עד שבאמת לא יוכלו להתירו לו, אלא לאחר זמן, כשיירגע מכעסו, יתיר את נדרו כדין. וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ – בשעה שעשה עבירה והוא מתבייש בה, אל תשתדל לראותו ולהוסיף לו בושה. וכמו שמצאנו באדם הראשון, שלאחר החטא התביישו אדם וחוה, ולא נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא עד לאחר שעשו לעצמם חגורות לכסות את גופם.

 משנה יט: שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר – היה רגיל לומר פסוק זה הכתוב במשלי (כד יז-יח) 'בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח [והיינו שמחה גלויה, הנראית לכל], וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ [אפילו שמחת הלב, שאינה ניכרת], פֶּן יִרְאֶה ה', וְרַע בְּעֵינָיו [שנראה כאילו ה' עשה את רצונך בכך שהעניש את אותו אדם], וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ' [-ויסיר את העונש מעל אותו אדם, ויתננו עליך], וכיון שבני אדם נכשלים בזה, היה שמואל הקטן מזהיר על כך תמיד.

 משנה כ: אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד כשהוא יֶלֶד, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ, שהכתיבה ניכרת היטב, ומשתמרת לעולם, וכך הלומד בצעירותו אינו שוכח את לימודו. וְהַלּוֹמֵד רק כשהוא זָקֵן, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק, שהכתיבה מטושטשת ואינה משתמרת היטב, ואף אדם הלומד רק בזקנותו אינו זוכר היטב את לימודו [אך אל ימנע הזקן ללמוד מחמת כן, כי מכל מקום שכרו ניתן לו מן השמים, אף אם אינו זוכר, מאחר וטרח ללמוד תורה]. רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים – מן הצעירים, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת – בוסר, שלא התבשלו באילן כל צרכם, וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ – יין שהשמרים עדיין מעורבים בו, כך חכמת הצעירים אינה מיושבת כל צרכה, ואין דבריו מתקבלים ומתיישבים היטב על לב שומעיהם. וְאילו הַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים, לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת, וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. רַבִּי חולק על דברי רבי יוסי ואוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן – אל תתבונן בחיצוניות, אם המלמד הוא צעיר או זקן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ – בתוכן האדם, כיון שיִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן – יש אדם צעיר, שתורתו משובחת והוא מופלג בחכמה כאדם זקן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ – ויש אדם זקן, שהוא פחות במעלתו אפילו מהלומדים הצעירים.

 משנה כא: רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה של בני האדם איש ברעהו, וְהַתַּאֲוָה של האדם להנאות העולם הזה, וְהַכָּבוֹד – שמצפה האדם שיכבדוהו אחרים, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם – מהעולם הזה ומהעולם הבא, כיון שמחמת מידות אלו לעולם אין הוא שמח בעולם הזה, ומחמתם הוא גם חוטא ומפסיד את חיי העולם הבא.

משנה כב: הוּא [-רבי אלעזר הקפר] הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים עתידים לָמוּת, וְהַמֵּתִים עתידים לְהֵחָיוֹת בתחיית המתים, הצדיקים יעמדו לחיי עולם, והרשעים יעמדו לבזיון לעולם, וְהַחַיִּים עתידים לִדּוֹן ביום הדין לפני הקדוש ברוך הוא. ויש לאדם לֵידַע מאחרים, לְהוֹדִיעַ לאחרים, וּלְהִוָּדַע – להבין מעצמו, שֶׁהקדוש ברוך הוא, הוּא אֵ-ל, הוּא הַיּוֹצֵר – שכל העולם בידו כחומר ביד היוצר, כיון שהוּא הַבּוֹרֵא את כל העולם, הוּא הַמֵּבִין את כל מעשי בני אדם, ולכן הוּא הַדַּיָּן הדן את מעשיהם, הוּא העֵד היודע את כל המעשים, הוּא בַּעַל דִּין התובע את החוטאים על מעשיהם הרעים, וְהוּא עָתִיד לָדוּן לעולם הבא. בָּרוּךְ הוּא ה', שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה, וְלֹא שִׁכְחָה, וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים – אינו נושא פנים אפילו לצדיק, אלא מעניש על כל עבירה, וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד – ואינו לוקח שוחד של מצוה כדי לכפר על עבירה, אלא מעניש על העבירה ונותן שכר טוב על המצוה, שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ – שהוא סיבת כל הסיבות, ויודע ומכיר טבעי כל בני האדם, ולכן יכול הוא לדונם. וְדַע, שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן, כשם שפרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, כך עבירות קטנות רבות מצטרפות לחשבון גדול. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ – אל תחשוב שהמוות הוא מקום לברוח אליו, שאין דנים את האדם על מעשיו, אין הדבר כן, שהרי תתבונן ותראה שכל מהלך חיי האדם אינו טבעי ואינו יכול להיות מאליו, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, ואין זה דבר טבעי שיתהווה האדם מאין ואפס ויושלם בתואר ויופי וקומה, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד, ואין הלידה והניסים הכרוכים בה נעשים בחינם, ללא מטרה, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, שאף בזה יש נס ופלא, שתתאחד הנשמה עם גוף גשמי בעולם הזה, וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וּמתוך כך תלמד שעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.