מסכת אבות – פרק ה

משנה א: בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם, שהרי נאמר בפרשת בראשית תשעה פעמים לשון 'ויאמר אלוקים', והדיבור 'בראשית' הוא מאמר נוסף, שבו נבראו שמים וארץ. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר – ומה באה התורה ללמדנו בכך שפירטה וכתבה לשון אמירה על כל דבר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל העולם כולו לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא, לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שהוא חשוב כל כך שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, ובכך שאינם משלימים את נפשם הרי הם מאבדים את העולם, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים, שֶׁבהשלמת נפשם הם מְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם, שחשיבותו גדולה כל כך, שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת.

 משנה ב: עֲשָׂרָה דוֹרוֹת עברו מֵאָדָם הראשון וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ – באה התורה ללמדנו בכך כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו – לפני ה', שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הללו, מאדם ועד נח, הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין בעובדם עבודה זרה, ולא הענישם ה' מיד, עַד שֶׁלאחר עשרה דורות הֵבִיא עֲלֵיהֶם הקדוש ברוך הוא אֶת מֵי הַמַּבּוּל. ולכן אין לך לתמוה על כך שעברו שנים רבות מעת שגלו ישראל מעל אדמתם, ואומות העולם מצירים להם ועדיין לא נענשו, כיון שהקדוש ברוך הוא אינו מעניש מיד, אלא לאחר זמן.

עֲשָׂרָה דוֹרוֹת עברו מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם אבינו, ואף דבר זה אמרה לנו התורה כדי לְהוֹדִיעַ בכך כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הללו הָיוּ מַכְעִיסִין וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם, ועשה מעשים טובים כנגד כל אותם דורות, וְקִבֵּל עָלָיו שְׂכַר כֻּלָּם – קיבל את השכר שהיה ראוי לכולם, שבחר הקדוש ברוך הוא בו ובזרעו אחריו, וכל האומות שחטאו הפסידו זאת.

משנה ג: עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, והם: א. שהשליכו נמרוד לכבשן האש. ב. שאמר לו ה' שילך מארצו לארץ אחרת. ג. אחר שהגיע לארץ ישראל היה שם רעב. ד. נלקחה שרה לבית פרעה. ה. מלחמתו בארבעת המלכים. ו. ברית בין הבתרים, בה הראה לו ה' שזרעו ישתעבדו אצל הגויים. ז. מצוות ברית מילה. ח. נלקחה שרה לבית אבימלך. ט. גירוש הגר וישמעאל. י. עקידת יצחק, וְעָמַד בְּכֻלָּם – שלא הרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, לְהוֹדִיעַ על ידי זה כַּמָּה גדולה חִבָּתוֹ ואהבתו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה יידעו הכל מדוע בחר בו הקדוש ברוך הוא מכל באי העולם.

משנה ד: עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם, שניצלו מעשר המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים, וישראל לא לקו בהם כלל, וַעֲשָׂרָה ניסים נעשו לישראל עַל הַיָּם, והם: א. נבקעו המים. ב. נעשה הים כמו אהל, ונכנסו ישראל בתוכו. ג. התייבשה קרקעית הים לגמרי, ולא היתה בוץ. ד. קרקעית הים במקום שדרכו בה המצריים היתה לבוץ. ה. המים שקפאו תחת רגליהם לא היו גוש אחד, אלא חתיכות קטנות, כעין אבני בנין מסודרים. ו. קפאו המים ונעשו קשים כסלעים. ז. נגזר הים לשנים עשר גזרים, כדי שכל שבט יעבור בפני עצמו. ח. נעשו המים שקופים כזכוכית, שיוכלו השבטים לראות אלו את אלו. ט. היו יוצאים מהים מים מתוקים, כדי שיוכלו לשתות. י. המים שנותרו מהשתיה קפאו שוב ונעשו ערימות.

עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, כמפורש בפסוקים, והם: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות. וְעֶשֶׂר מכות נוספות לקו עַל הַיָּם, והם: א. עמוד האש האיר לישראל, והחשיך למצרים. ב-ג. עמוד הענן היה יורד ועושה את הקרקע טיט, ועמוד האש מרתיח את הטיט, ופרסות סוסיהם נופלות. ד. הוסרו גלגלי המרכבות, ונפלו המצריים ונשברו עצמותיהם. ה. לא היו יכולים לעמוד, אלא נשארו במקום שנפלו. ו. רצו המצריים לברוח, ולא יכלו. ז. ניער אותם ה' בתוך הים, כפי שמנערים תבשיל בקדירה. ח. בלעה אותם הארץ, בקרקע הים. ט. ירדו בכבידות לעומקי הים. י. פלט אותם הים כדי שיראו אותם ישראל.

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, והם: א. קודם שנבקע הים אמרו 'המבלי אין קברים במצריים לקחתנו למות במדבר'. ב. התלוננו על משה ועל אהרן לאמור 'מה נשתה'. ג. התלוננו שאין להם מה לאכול ואמרו 'כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב'. ד. הסתפקו 'היש ה' בקרבינו אם אין'. ה. הותירו מהמן למחרת, אף שהוזהרו שלא להותיר. ו. בזמן שהיה חסר להם מים ברפידים, רבו עם משה ואמרו 'למה זה  העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא'. ז. בחטא העגל, נקהלו על אהרן ואמרו 'קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו'. ח. התאוננו רע באזני ה' [על הקושי שבהליכה בדרך]. ט. בקברות התאוה, שאף שהיה להם בשר השליו לאכול, התלוננו וביקשו עוד בשר לשבוע. י. שביקשו לשלוח מרגלים לארץ ישראל. שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי'.

 משנה ה: עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, ואלו הם: א. לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה את עוברה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ, אף שהיה ריח חזק של בשר צלוי, ואותו בשר אסור באכילה. ב. וְלֹא הִסְרִיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ מֵעוֹלָם, אף שיש קרבנות השוהים שני ימים ולילה, מעולם לא התקלקל הבשר. ג. וְלֹא נִרְאָה זְבוּב בְּבֵית הַמִּטְבְּחַיִם, מחמת הקדושה שהיתה שם. ד. וְלֹא אֵרַע קֶרִי לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שאם היה נטמא לא היה יכול לעבוד במקדש, והיה הסגן עובד תחתיו. ה. וְלֹא כִבּוּ גְשָׁמִים אֵשׁ שֶׁל עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה, אף שאש זו דלקה על המזבח החיצון תחת כיפת השמים. ו. וְלֹא נָצְחָה הָרוּחַ אֶת עַמּוּד הֶעָשָׁן שעל גבי המזבח, אלא היה העשן עולה ישר וזקוף כמקל. ז. וְלֹא נִמְצָא פְסוּל [כגון שיצא מחוץ לעזרה, או שיפסל בלינה] בְּקרבן העֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים [ודווקא באלו אירע הנס, כיון שאם ייפסלו לא ניתן להביא אחרים במקומם, שהעומר נקצר בלילה, ואילו היה נפסל ביום לא היה מהיכן להביא. ושתי הלחם נאפים בערב שבועות, ואם היו נפסלים בשבועות אין אפייתם דוחה יום טוב. ולחם הפנים נאפה בערב שבת, ואם היה נפסל אין אפייתו דוחה שבת]. ח. ישראל שעלו לרגל היו עוֹמְדִים צְפוּפִים, מתוך שהיו מרובים מאד, וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים – בשעה שהשתחוו, בפישוט ידים ורגלים, היה רווח לכולם, ועוד נותר רווח של ארבע אמות פנויים בין אדם לחבירו, כיון שבאותו זמן היו מתוודים על חטאיהם, וכדי שלא ישמע איש את וידוי חבירו, ויתבייש. ט. וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מֵעוֹלָם, אף שהיא במקום הרים וסלעים, שמצויים שם נחשים ועקרבים. י. וְלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם.

משנה ו: עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת של ששת ימי בראשית, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן: א. פִּי הָאָרֶץ, לבלוע את קורח ועדתו. ב. וּפִי הַבְּאֵר של מרים, שהיתה מהלכת עם ישראל במדבר בכל מסעיהם. ג. וּפִי הָאָתוֹן, שדיברה עם בלעם. ד. וְהַקֶּשֶׁת, לאות ברית שלא יביא ה' מבול לעולם. ה. וְהַמָּן, שירד לישראל במדבר ארבעים שנה. ו. וְהַמַּטֶּה של משה רבינו, שעשה בו את האותות. ז. וְהַשָּׁמִיר, מין תולעת שכל דבר שהיא מהלכת עליו נבקע לשנים, והיו מחזיקים אותה באויר מעל אבני החושן בצורת האותיות, והיו מתבקעות מעט כצורת האותיות [כיון שנאמר שיהיו האבנים 'במילואותם', אם היו חותכים אותם בכלי אחר, היו חסרים]. ח. וְהַכְּתָב שעל גבי לוחות הברית. ט. וְהַמִּכְתָּב – צורת הכתיבה על הלוחות, שהיו חקוקים מעבר לעבר, ואף על פי כן היה ניתן לקרוא את הכתוב עליהם מכל ארבעת הצדדים. י. וְהַלּוּחוֹת, שהיו עשויים מאבן טובה ושמה סנפרינון, ארכה ששה טפחים ורוחבה ששה טפחים ועוביה ששה טפחים, ומחולקת באמצע, והיתה נגללת כקלף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שדברים נוספים נבראו בין השמשות, אַף הַמַּזִּיקִין – השדים, שהם רוח ללא גוף, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, שהוא מקום שאין אדם יכול לראותו, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שנאחז בסבך בשעת העקידה, והקריבו אברהם תחת יצחק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה – כל צבת ניטלת מהאש על ידי צבת אחרת, והצבת הראשונה נבראה בערב שבת בין השמשות [אך מי שאינו מונה זאת סובר שאף הצבת הראשונה נעשתה בידי אדם, שהניח חתיכת מתכת בתוך צורה של צבת, והותכה שם ונעשתה צבת].

משנה ז: שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם – באדם שאינו מחונך כראוי, כמו 'גולם' שזהו בול עץ ללא צורה, וְשִׁבְעָה דברים בֶּחָכָם. חָכָם, א. אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן – בגיל. ב. וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ. ג. וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב במהירות. ד. שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן, וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה. ה. וְכאשר הוא משיב תשובות לכמה שאלות יחד, אוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן. ו. וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר 'לֹא שָׁמַעְתִּי', ואינו מתבייש. ז. וְאם טעה בדבריו, הרי הוא מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן – ההיפך משבעה דברים אלו, מצויים בַּגֹּלֶם.

משנה ח: שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנִיּוֹת [-עונשים] בָּאִין לָעוֹלָם, עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה, ומבארת המשנה את שבעת החטאים ועונשיהם: א. מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין את תבואתם, וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין, רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה, שהגשמים מועטים, והתבואה מתייקרת, וכתוצאה מכך מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים, וזו מידה כנגד מידה. ב. גָּמְרוּ כולם בדעתם שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר, רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה – מלבד שהגשמים מועטים, נעשית גם מהומה של מלחמה, ואי אפשר לאסוף אפילו את אותה מעט תבואה שצמחה, והכל רעבים. ג. וְאם גמרו הכל בדעתם שֶׁלֹּא לִטּוֹל אֶת הַחַלָּה – שלא להפריש חלה מן העיסה, רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּאָה, שהשמים נעשים כברזל והארץ כנחושת, ונעשים בני האדם חולים במחלות המצויות בזמן רעבון, ומתים. ד. דֶּבֶר – מיתת אנשים רבים בלא שיהיו חולים, בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, כגון חייבי כריתות ומיתה בידי שמים, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית, שיש חיוב להפקירם כשהגיע זמן הביעור, ולא הפקירום. ה. חֶרֶב של מלחמה בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, שיודע הדיין כיצד לפסוק את הדין, ומתעכב מלפסוק את הדין, וגורם בכך עינוי לבעלי הדין. וְעַל עִוּוּת הַדִּין, שמזכה את החייב ומחייב את הזכאי. וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, להתיר את האסור ולאסור את המותר. [במשנה הבאה יובאו המשך העונשים הבאים בידי שמים על עבירות שונות].

משנה ט: משנתנו ממשיכה בעונשי שמים הבאים על מיני עבירות שונות: ו. חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם, עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא – שבועה לבטלה, שנשבע על דבר שאין בו צורך אמיתי, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, שעובר אדם עבירה בפרהסיא, ביד רמה, או שעובר עבירה במקום שבני אדם רואים אותו ולומדים ממעשיו. ז. גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל ביטול הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ בשנת השמיטה. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים – זמנים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה, בַּשנה הרְבִיעִית לשמיטה, וּבַשְׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג – מוצאי סוכות שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. ומבארת המשנה את הטעם לכך, בָּרְבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁנוהג בַּשְּׁלִישִׁית, ולא הפרישוהו כדין. בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁנוהג בַּשִּׁשִּׁית. וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית, שלא נהגו בהם כדין, כגון שעשו בהם סחורה, או שלא שמרו על קדושתם. וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים, כיון שסוכות הוא זמן אסיפת התבואה מהשדה לבית, ואז נוהגות מצוות מתנות עניים, כגון לקט שכחה ופאה, וכשאינם ניתנים כדין, נענשים בַּדֶּבֶר.

משנה י: אַרְבַּע מִדּוֹת – מיני הנהגות, מצויות בָּאָדָם: א. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, וכשם שאיני רוצה שתתן לי משלך כך איני רוצה לתת משלי, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית, של אדם שאינו חסיד ואינו רשע. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם – קרוב אדם זה לבא לידי מידת סדום, שאף בדבר שיכול להנות את חבירו בלא שיחסר לו עצמו, נמנע מלהנותו. ב. האומר שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי – אתן לך אני משלי, ובתנאי שבשעת הצורך תתן לי גם אתה משלך, הרי הוא עַם הָאָרֶץ – אדם פשוט, וכדרך רוב ההמון שרוצים להיטיב לאחרים רק אם על ידי זה יהיה גם להם טוב, ואין זו דרך התורה. ג. האומר שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, הרי זה חָסִיד. ד. האומר שֶׁלִּי שֶׁלִּי, וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, הרי זה רָשָׁע.

משנה יא: אַרְבַּע מִדּוֹת יש בַּדֵּעוֹת של בני האדם: א. נוֹחַ לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת – מי שכועס בקלות ומתפייס בקלות, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ – התועלת מכך שהוא מתפייס בקלות בטילה מחמת הנזק שיש לו בכך שהוא כועס מהר, כיון שהוא כועס תמיד, והנזק הנגרם בזמן כעסו לא יתוקן בכך שמתפייס מהר. ב. קָשֶׁה לִכְעוֹס וְקָשֶׁה לִרְצוֹת – מי שאינו כועס מהר, אך גם קשה לפייסו, יָצָא הֶפְסֵדוֹ מכך שאינו מתפייס בקלות, בִּשְׂכָרוֹ, שאינו כועס בקלות, ואף שקשה לרצותו, מכל מקום כיון שרוב הזמנים אינו כועס כלל, הרי החלק הטוב שבזה גדול מהחלק הרע. ג. מי שהוא קָשֶׁה לִכְעוֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, הרי זה חָסִיד [ואין הכוונה שאינו כועס לעולם, שאף זו אינה הנהגה ראויה, אלא שכועס לעיתים רחוקות, במקום הצורך]. ד. ומי שהוא נוֹחַ לִכְעוֹס, וְקָשֶׁה לִרְצוֹת, הרי זה רָשָׁע, כלומר, במהרה הוא חוטא, כיון שהוא קל דעת לכעוס במהרה, וגם עומד על דעתו שלא להתפייס.

משנה יב: אַרְבַּע מִדּוֹת יש בַּתַּלְמִידִים, הלומדים לפני הרב: א. מי שהוא מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד – מבין מהר, אך שוכח מהר, יָצָא שְׂכָרוֹ בְהֶפְסֵדוֹ – אף שיש לו חלק טוב, שהוא ממהר להבין, אך החלק הרע גרוע יותר, שהרי הוא שוכח מהר, ונמצא שאין בידו כלום. ב. קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד – מבין לאחר זמן רב, אך אינו שוכח את לימודו, יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִשְׂכָרוֹ – התועלת בכך שאינו שוכח גדולה מהנזק בכך שמבין לאט, כיון שבסופו של דבר תלמודו משתמר בידו. ג. מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד, הרי הוא נעשה חָכָם. ד. קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד, זֶה חֵלֶק רָע שיש לאדם זה [אך לא שייך לומר כאן 'רשע' או 'חסיד', שהרי אין זה דבר שבבחירתו של האדם, אלא כך הוא טבעו]. והנפקא מינה שבדברים אלו, אם אין בידינו לספק צרכיהם של כל התלמידים, שיש להקדים את אותו שמהר לשמוע וקשה לאבד, ואחריו את מי שקשה לשמוע וקשה לאבד, ואחריו את התלמיד שממהר לשמוע וממהר לאבד, ואחרי כולם את אותו שקשה לשמוע וממהר לאבד.

משנה יג: אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדְקָה – ארבע הנהגות בני אדם יש בענין נתינת צדקה: א. הָרוֹצֶה שֶׁרק הוא יִּתֵּן צדקה, וְרצונו שלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, כדי שהטובה והשבח יגיעו לחלקו ולא לאחרים, הרי עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. ב. הרוצה שיִתְּנוּ אֲחֵרִים, ולא אכפת לו שיזכו לתהילה ושבח, ואף לא אכפת לו שתהיה הרווחה לעניים, וְהוּא לֹא יִתֵּן, הרי עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ, שעינו צרה מלעשות צדקה בממונו. ג. הרוצה שיִתֵּן הוא וְגם יִתְּנוּ אֲחֵרִים, הרי זה חָסִיד. ד. הרוצה שלֹא יִתֵּן הוא עצמו, וְגם שלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, הרי זה רָשָׁע.

משנה יד: אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ – ארבע הנהגות בני אדם יש בענין הליכה לבית המדרש: א. הוֹלֵךְ לבית המדרש כדי ללמוד, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה – אך כשמגיע לשם אינו לומד, ואינו מבין, הרי שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ, כיון שמכל מקום היתה כוונתו ללכת כדי ללמוד. ב. עוֹשֶׂה – לומד בביתו, וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ לבית המדרש, שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ – יש לו שכר על הלימוד עצמו. ג. הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה – הולך לבית המדרש כדי ללמוד, ואף לומד, הרי זה חָסִיד. ד. לֹא הוֹלֵךְ לבית המדרש, וְלֹא עוֹשֶׂה – ואינו לומד אף בביתו, הרי זה רָשָׁע.

 משנה טו: אַרְבַּע מִדּוֹת בְּתלמידים היוֹשְׁבִים לְפְנֵי חֲכָמִים, בענין הסברא וההבנה [בשונה מהמידות שנימנו לעיל (משנה יב), שם מדובר לענין זכרון ושכחה]: סְפוֹג, וּמַשְׁפֵּךְ, מְשַׁמֶּרֶת, וְנָפָה. ומבארת המשנה, סְפוֹג, הוא כינוי לתלמיד שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל, גם את הדברים הנכונים, וגם את הדברים שאינם נכונים, ואינו מבחין ביניהם. מַשְׁפֵּךְ, שֶׁמַּכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָזוֹ – ששומע את הדברים, ומאבדם מיד, ואינו יורד לעומק הסברות והבנתם. מְשַׁמֶּרֶת, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים, כך הוא התלמיד שמוציא מדעתו את הדברים הנכונים, ומשאיר בדעתו רק את הטעויות. וְנָפָה, שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח, הפחות משובח, וְקוֹלֶטֶת רק אֶת הַסֹּלֶת המשובחת, כך תלמיד זה שומר בליבו רק את הסברות הנכונות, ומבטל את הסברות שאינן נכונות.

משנה טז: כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר מסוים, הרי כאשר בָּטֵל אותו דָּבָר, בְּטֵלָה גם האַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אלא היא מחמת דבר הקיים לעולם, כגון אהבת הצדיקים והחכמים, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר, שאהב אמנון את תמר מחמת יפיה, וכיון שלא היתה זו אהבה אמיתית, אלא את עצמו אהב למלאות תאוותו, לכן מיד כאשר נגמרה תאוותו שנא אותה שנאה גדולה. וְאהבה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן, שהיתה תכלית אהבתם לעשות רצון ה', ולכן אף שהיה נראה שמחמת דוד מפסיד יהונתן את מלכות אביו, לא בטלה אהבתם, אלא אמר לו יהונתן 'אתה תהיה למלך על ישראל, ואני אהיה לך למשנה'.

משנה יז: כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם – עתידים החולקים בה להשאר קיימים, ואינם נענשים. וְאילו מחלוקת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם – אלא יאבדו מן העולם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי, שנחלקו בדברי הלכה לשם שמים, ולכן לא נענשו. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ, שהיתה כוונתם להשיג לעצמם כבוד ושררה, ולכן נענשו ואבדו מן העולם.

 משנה יח: כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, כדי שלא יהיה הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן. וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, שלא יהיו תלמידיו בגיהנם והוא בגן עדן. משֶׁה רבינו, זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים, שלימד תורה לכל ישראל, זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג) 'צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל', כלומר הצדקה שעשה משה היא בכך שלימד תורה ומשפטים לבני ישראל.

יָרָבְעָם בן נבט חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים, שהעמיד שני עגלי זהב בדן ובבאר שבע כדי שלא יעלו ישראל לרגל, חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א' טו ל) 'עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם (בֶּן נְבָט) אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל', ומכך שלא נאמר 'על חטאות ירבעם וישראל' אלא 'על חטאות ירבעם', הרי שתלה הכתוב את חטא כל ישראל בירבעם, שהוא החטיאם.

משנה יט: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, שיבוארו להלן, הרי הוא נחשב מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, לפי שהולך בדרכיו. וּמי שיש בו שְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, שאף הם יפורטו להלן, הרי הוא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. ומבארת המשנה, מי שיש בו עַיִן טוֹבָה, שמסתפק במה שיש לו ואינו חומד ממון אחרים, כמו שאמר אברהם אבינו 'אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך', וְרוּחַ נְמוּכָה, שהוא ענוותן ביותר, כמו שאמר אברהם אבינו 'ואנוכי עפר ואפר', וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, שנזהר ופורש מתאוות העולם הזה, כפי שאמר אברהם לשרה 'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את', הרי שעד עתה לא הכיר בכך, מרוב צניעות, הרי כל מי שיש בו מידות אלו הוא מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. אבל מי שיש לו עַיִן רָעָה, שמתאווה לממון אחרים, כבלעם שאמר 'אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב', אף שידע שאין ה' רוצה שיקלל את ישראל. וְרוּחַ גְּבוֹהָה – גאוה, כבלעם שאמר על עצמו 'נאם שומע אמרי א-ל ויודע דעת עליון', וְנֶפֶשׁ רְחָבָה – שטוף בתאוות העולם הזה, כבלעם שיעץ לבלק להפקיר את בנות מואב להחטיא את בני ישראל, ואין אדם יועץ לחבירו דבר שהוא מאוס בעיני עצמו, וכל מי שיש בו מידות אלו, הרי הוא נחשב מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְנוֹחֲלִין שכר בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) 'לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ [לעולם הבא] וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא' [בעולם הזה], ואברהם אבינו נקרא אוהבו של ה', שנאמר 'זרע אברהם אוהבי'. אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע, יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם בעולם הבא, וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת בעולם הזה, כיון שתמיד הם מפחדים מיום המיתה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה) 'וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ', ובלעם מכונה 'איש דמים', כיון שבגלל עצתו הרעה נפלו במגיפה עשרים וארבע אלף מישראל.

 משנה כ: יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, ואל תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת. וְקַל כַּנֶּשֶׁר, לחזור על תלמודך, ללא עייפות. וְרָץ כַּצְּבִי, לרדוף אחר המצוות. וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לכבוש את היצר מן העבירות, וכל אלו הדברים הם כדי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם.

הוּא [-יהודה בן תימא] הָיָה אוֹמֵר, אף שראוי להיות עז כנמר, היינו כלפי עצמך, אבל מי שהוא עַז פָּנִים כלפי אחרים, סופו שמעיז פניו גם כלפי התורה, ויורד לְגֵיהִנָּם. ובשֶׁת פָּנִים – אדם שהוא ביישן, שזה אחד מסימני עם ישראל, הרי הוא עומד להגיע לְגַן עֵדֶן, שהרי אמרו 'כל מי שיש לו בושת פנים, לא במהרה הוא חוטא'. ומסיים התנא, כשם שחוננתנו במידת הבושה, שהיא סימן לזרע ישראל, כן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱ-לֹהֵינוּ שֶׁתִּבְנֶה עִירְךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ.

משנה כא: הוּא הָיָה אוֹמֵר [אין הכוונה ליהודה בן תימא שהוזכר לעיל, אלא שמואל הקטן היה אומר כן], בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא – ללמוד חמשה חומשי תורה במשך חמש שנים, וכשנעשה בֶּן עֶשֶׂר, ראוי הוא לַמִּשְׁנָה, ועוסק אף בה חמש שנים, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת – מתחייב במצוות, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה, לַתַּלְמוּד – ללמוד גמרא. בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה. בֶּן עֶשְׂרִים, לִרְדּוֹף אחר מזונותיו, לפרנס את בני ביתו. בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, שהרי מצאנו בלויים שהיו עוסקים במלאכות קשות של פריקת והקמת המשכן, והיו עובדים בזה מגיל שלשים ולמעלה. בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, שהרי אחרי ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אמר להם משה רבינו 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזניים לשמוע עד היום הזה'. בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה – ראוי הוא לעוץ עצות טובות, שהרי נאמר לגבי הלויים שלאחר גיל חמישים אינם עובדים עוד במשכן, 'ושירת את אחיו', ומהו שירות זה, שנותן להם עצות טובות. בֶּן שִׁשִּׁים, לַזִקְנָה. בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, שהרי נאמר על דוד המלך שמת 'בשיבה טובה', והיה אז בן שבעים שנה. בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, שהתגבר על הטבע והאריך ימים, כמו שנאמר בתהילים 'ואם בגבורות שמונים שנה'. בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ – הולך שחוח וכפוף. בֶּן מֵאָה, כבר לא נשארה בו חיות, והרי הוא כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם.

משנה כב: בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר, הֲפָךְ בָּהּ – בתורה, וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ – שתמצא בה הכל, ובָהּ תֶּחֱזֵי – בה תראה את האמת, וְסִיב וּבְלֵה בַהּ – ואף כאשר תתבגר ותזדקן תשאר עמה, וּמִנַּהּ לָא תְזוּעַ – ולא תפרוש ממנה אפילו במעט, ללמוד חכמות אחרות וכדומה, שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה.

 משנה כג: בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר, לְפוּם צַעֲרָא – לפי הצער והיגיעה שאתה מתייגע בלימוד התורה, אַגְרָא – כך הוא גודל השכר שתקבל על לימוד זה.

פרק ו: פרק זה אינו חלק מהמשנה של מסכת אבות, אלא הוא ליקוט של ברייתות מעניני מסכת אבות, ונהגו לצרף ברייתות אלו למסכת אבות כדי להשלים את הלימוד של פרקי אבות בששת השבתות שבימי ספירת העומר. ולכן הקדימו ואמרו, שָׁנוּ חֲכָמִים ברייתות אלו בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, אך אין זו המשנה ממש [ולכן יובאו בה דברי האמוראים הראשונים, שלא היו בזמן חיבור המשנה], בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם, שאף אלו הם דברי אלוקים חיים.