מסכת אהלות, פרק יד, משנה ו

משנה ו: יֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן, תַּחְתֵּיהֶן טָמֵא. בֵּינֵיהֶן אוֹ עַל גַּבֵּיהֶן, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא:

משנה ו: משנתנו ממשיכה לבאר את דינם של שני זיזים הבנויים זה מעל זה. אם יֵשׁ בָּהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח – כל אחד מהם רחב טפח על טפח, וְאֵין בֵּינֵיהֶן – אין בין העליון לתחתון פּוֹתֵחַ טֶפַח – גובה טפח, (אך בין התחתון לבין הקרקע יש גובה טפח), אם היתה טֻמְאָה תַחְתֵּיהֶן – תחת הזיז התחתון, כיון שיש שם חלל טפח על טפח בגובה טפח, כל מה שתַּחְתֵּיהֶן – תחת הזיז התחתון, טָמֵא, כדין אהל המת. היתה טומאה בֵּינֵיהֶן – בין התחתון לעליון, אוֹ עַל גַּבֵּיהֶן – על גבי הזיז העליון, כיון שאין ביניהם ולא על גביהן טפח על טפח בגובה טפח, נמצא שאין כאן אהל המביא טומאה ממקום למקום (כשהטומאה על גבי הזיז העליון אין כלל דבר המאהיל עליה, וכשהטומאה ביניהם ואין שם גובה טפח, הרי זו 'טומאה רצוצה' שאין בה דין 'אהל', ודינם שוה), ולכן מה שסמוך לטומאה ביניהן או על גבי העליון טהור, ורק מה שכְּנֶגְדּוֹ – מעל הטומאה ממש, אפילו עַד הָרָקִיעַ, טָמֵא.