מסכת בבא בתרא, חזרה, פרק ב, ייג
פרק ב, משנה י: יש להרחיק את מקום שריית הפשתן מהירקות, את הכרתי מהבצלים, ואת החרדל מהדבורים, לפי שהם מזיקים זה לזה. ולדעת רבי יוסי אין חיוב להרחיק את החרדל, כיון שכשם שהחרדל מזיק לדבורים כך הדבורים מזיקות לחרדל.
משנה יא: יש להרחיק את האילן מהבור עשרים וחמש אמה, בין אם הם בקרקע שוה ובין אם הם בגבהים שונים, כדי שלא יזיקו השורשים לבור, ובעצי חרוב ושקמה, ששורשיהם מרובים, יש להרחיק חמישים אמה, ומשלם בעל הבור לבעל האילן את דמי האילן. ודין זה הוא רק כשידוע שהבור היה לפני האילן, אבל אם האילן קדם, או שיש ספק בדבר, אינו חיוב לקצוץ את האילן כלל. ולדעת רבי יוסי לעולם אין חיוב קציצה לאילן, כיון שכל אחד עושה בתוך שלו.
משנה יב: הנוטע אילן סמוך לשדה חבירו, צריך להרחיק ארבע אמות, כדי שכשחורש את הקרקע שבין האילנות לא יכנס עם מחרשתו לתוך שדה חבירו. ואם יש גדר ביניהם, כל אחד זורע או נוטע עד הגדר ממש. אם שרשי האילן של האחד יוצאים לתוך השדה של השני, קוצץ בעל השדה את השורשים עד עומק שלשה טפחים, כדי שיוכל לחרוש את שדהו כראוי. ואם בא לחפור בשדהו בור וכדומה, קוצץ את השורשים גם בעומק גדול יותר. והשורשים הללו שקצץ בעל השדה שייכים לו.
משנה יג: אילן שענפיו נוטים לתוך שדה אחרת, קוצץ את ענפי האילן עד גובה שיוכל בעל השדה לעבור תחתיו בחרישת השוורים עם המרדע בידו. ובעצי חרוב ושקמה, שיש להם צל רב המזיק לקרקע, קוצץ את כל הענפים עד גבול השדה. וכן בשדה הצמאה למים, קוצץ את ענפי כל האילנות עד גבול השדה. ולדעת אבא שאול, בכל אילנות סרק יש לקצוץ עד גבול השדה, שאין בכך הפסד מרובה.
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
