מסכת בבא בתרא, חזרה, פרק ב
פרק ב, משנה א: אסור לאדם לחפור חפירה בחצרו, עד שירחיק שלשה טפחים מכותל בורו של חבירו הסמוך לו, והיינו ששה טפחים מחלל הבור. ובנוסף לכך עליו לסייד את כותלי החפירה בסיד, כדי שלא יחלחלו המים לבורו של חבירו.
לא יניח אדם בתוך רשותו דברים שיש להם חום טבעי, כגון פסולת זיתים, זבל, מלח, סיד ואבני אש, אלא במרחק שלשה טפחים מכותל חבירו. וכן צריך האדם להרחיק שלשה טפחים מכותל חבירו את הזרעים, את המחרשה ואת מי הרגלים.
צריך האדם להרחיק את אבני הריחיים מכותל חבירו שיעור שלשה טפחים מהאבן התחתונה, הרחבה. ואת התנור יש להרחיק שלשה טפחים מהבסיס, הרחב.
משנה ב: הדר בקומה התחתונה לא יעמיד תנור דולק בבית אלא אם כן יש על גביו חלל ארבע אמות. ובקומה העליונה, צריך שיהא תחתיו טיט בעובי שלשה טפחים. ואם מעמיד שם כירה, די בטפח אחד של טיט תחתיה. ואם בכל זאת אירע נזק, לדעת תנא קמא חייב לשלם, ולרבי שמעון פטור.
משנה ג: אסור לאדם לפתוח חנות לאפיית לחם או למכירת צבעים או רפת של בקר מתחת למחסן תבואה או פירות של חבירו, כיון שהחום מזיק לו. ומתחת למחסן יין מותר לפתוח מאפייה או חנות צבעים, שאין החום מזיק ליין של ארץ ישראל, אך רפת אסור כיון שהריח מזיק לו.
אחד מבני החצר שבא לפתוח חנות בביתו, יכולים השכנים למחות בידו ולטעון שקולות הנכנסים והיוצאים מפריעים להם. אך אם הוחזק האדם לעשות כלים או לטחון חיטים בביתו, אין השכנים יכולים למחות בידו, אף שהוא מרעיש. ואם אחד מבני החצר מלמד תורה לתינוקות של בית רבן, אף שהילדים מרעישים אין השכנים יכולים למחות בו, ותקנת חכמים היא, כדי להגדיל את לימוד התורה.
משנה ד: לא יבנה אדם כותל בסמוך לכותל שבנה חבירו, באופן שעל ידי זה ממעט הוא את דרך ההולכים ושבים סמוך לכותל חבירו, כיון שהליכה זו מחזקת את יסודות הכותל, ולשם כך עליו להרחיק מכותל חבירו ארבע אמות. הפותח חלון בביתו כנגד חלון של חבירו, צריך להרחיק את החלונות ארבע אמות מלמעלה ומלמטה, כדי שלא יוכל לראותו, וארבע אמות ממולו, כדי שלא יחשיך עליו את האור.
משנה ה: אדם המחזיק סולם בחצר המשותפת, צריך להרחיקו משובכו של חברו ארבע אמות, כדי שלא תוכל נמיה לטפס על הסולם ולקפוץ אל השובך, לטרוף את היונים. וכן הבונה כותל בחצר צריך להרחיקו ארבע אמות מהמזחילה של חבירו, שבה עוברים מי הגשמים אל המרזבים, כדי שיוכל בעל המזחילה לזקוף סולם בסמוך לה, לנקותה מעפר ואבנים.
דרך היונים לעוף ולחפש אוכל עד חמישים אמה, ולכן המגדל יונים, ירחיקם מהעיר חמישים אמה, כדי שלא יעופו אל גינות העיר לאכול מהזרעונים שבהן. וכן לא יעשה שובך אפילו בתוך חצרו, אלא אם כן יש חמישים אמה פנויות משדות אחרים לכל צד. ולדעת רבי יהודה צריך להרחיק כמאתים שבעים וארבע אמות מכל צד, שזהו שיעור שיונה פורחת בפעם אחת. אמנם אם קנה האדם שובך הנמצא בסמוך לשדות אחרים, אנו מניחים שהיתה למוכר רשות מבעלי השדות לעשות כן, והקונה זכה בזכות זו לעצמו.
משנה ו: גוזל המדדה ברגליו ואינו עף, הנמצא בתוך חמישים אמה לשובך, הרי הוא של בעל השובך. אבל אם נמצא במרחק גדול יותר מחמישים אמה, שאין דרך הגוזלות לדדות לשם, הרי הור של המוצאו. אם נמצא הגוזל בין שני שובכות, נותנים אותו למי שהוא קרוב אליו. ואם היה במרחק שוה לשניהם, חולקים בו.
משנה ז: בארץ ישראל יש להרחיק את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, שלפי שנוי הוא לעיר שיש מקום ריק לפניה. ועצי חרוב ושקמה, שענפיהם מרובים, יש להרחיק חמישים אמה. ולאבא שאול יש להרחיק כל אילן סרק חמישים אמה. ואם העיר היתה קודם לאילן, מפסיד בעל האילן בקציצה זו, אך אם האילן קדם, והעיר התרחבה עד שהגיעה בסמוך לו, נותן לו בעל העיר את דמי האילן. ואם אין ידוע מי קדם, עליו לקצוץ, ומספק אינו מקבל דמים מבעל העיר.
משנה ח: יש להרחיק גורן קבוע חמישים אמה מהעיר, כיון שהמוץ שעף למרחק זה יכול להזיק לבני העיר, ולכן צריך האדם גם להרחיק את גורנו חמישים אמה מנטיעות חבירו ומשדותיו החרושות, שלא יזיק להם המוץ.
משנה ט: יש להרחיק חמישים אמה מהעיר את הנבלות, הקברות, ובתי עיבוד עורות, שריחם רע. לדעת תנא קמא מותר לעשות בית עיבוד עורות רק במזרח העיר, כיון שהרוח המזרחית חלשה, ואינה מוליכה את הריח לתוך העיר, ואילו בשאר הצדדים אין עושים. ולדעת רבי עקיבא מותר לעשות זאת בכל צד, ובמרחק של חמישים אמה, מלבד צד מערב, שאין עושים בו כלל, לפי ששכינה במערב, ולצד זה מתפללים.
משנה י: יש להרחיק את מקום שריית הפשתן מהירקות, את הכרתי מהבצלים, ואת החרדל מהדבורים, לפי שהם מזיקים זה לזה. ולדעת רבי יוסי אין חיוב להרחיק את החרדל, כיון שכשם שהחרדל מזיק לדבורים כך הדבורים מזיקות לחרדל.
משנה יא: יש להרחיק את האילן מהבור עשרים וחמש אמה, בין אם הם בקרקע שוה ובין אם הם בגבהים שונים, כדי שלא יזיקו השורשים לבור, ובעצי חרוב ושקמה, ששורשיהם מרובים, יש להרחיק חמישים אמה, ומשלם בעל הבור לבעל האילן את דמי האילן. ודין זה הוא רק כשידוע שהבור היה לפני האילן, אבל אם האילן קדם, או שיש ספק בדבר, אינו חיוב לקצוץ את האילן כלל. ולדעת רבי יוסי לעולם אין חיוב קציצה לאילן, כיון שכל אחד עושה בתוך שלו.
משנה יב: הנוטע אילן סמוך לשדה חבירו, צריך להרחיק ארבע אמות, כדי שכשחורש את הקרקע שבין האילנות לא יכנס עם מחרשתו לתוך שדה חבירו. ואם יש גדר ביניהם, כל אחד זורע או נוטע עד הגדר ממש. אם שרשי האילן של האחד יוצאים לתוך השדה של השני, קוצץ בעל השדה את השורשים עד עומק שלשה טפחים, כדי שיוכל לחרוש את שדהו כראוי. ואם בא לחפור בשדהו בור וכדומה, קוצץ את השורשים גם בעומק גדול יותר. והשורשים הללו שקצץ בעל השדה שייכים לו.
משנה יג: אילן שענפיו נוטים לתוך שדה אחרת, קוצץ את ענפי האילן עד גובה שיוכל בעל השדה לעבור תחתיו בחרישת השוורים עם המרדע בידו. ובעצי חרוב ושקמה, שיש להם צל רב המזיק לקרקע, קוצץ את כל הענפים עד גבול השדה. וכן בשדה הצמאה למים, קוצץ את ענפי כל האילנות עד גבול השדה. ולדעת אבא שאול, בכל אילנות סרק יש לקצוץ עד גבול השדה, שאין בכך הפסד מרובה.
משנה יד: אילן של יחיד הנוטה לרשות הרבים, לדעת תנא קמא צריך לקצוץ את ענפיו באופן שיוכל לעבור תחתיו גמל עם אדם הרוכב עליו. לרבי יהודה צריך לקוצצם בשיעור שיוכל לעבור שם גמל טעון פשתן או עצים בלבד. ולרבי שמעון קוצץ את כל הענפים שעוברים את גבול רשות הרבים, מחשש שתהיה טומאת מת תחת האילן, ונמצא שכל העובר תחת האילן נטמא.
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
